שנת הלימודים הסתיימה בחטיבות הביניים ובתיכונים ובעוד כמה ימים יצאו לחופשה גם תלמידי בתי הספר היסודיים. בסה"כ כ-80 אלף תלמידים במגזר הבדואי. זה הזמן להיזכר במאות ילדים בדואים שהיום האחרון ללימודים אינו מרגש אותם כלל כי ממילא לא ביקרו בבית הספר במהלך השנה.
ברי המזל שביקרו בבתי הספר- קטע משחק של שחקני תאטרון מרהט בפני תלמידי בית ספר בכסייפה במסיבת סיום השנה 20.6.2013
מערכת החינוך במגזר הבדואי סובלת מבעיות וקשיים עצומים. החל ממחסור במורים מקצועיים, ציוד ומתקנים וכלה באמינות נמוכה של הציונים, ולמידה בשיטות הוראה מיושנות המבוססות על שינון במקום על פיתוח חשיבה. כל אלה הם בעיות של אלה שזוכים לחינוך כלשהו מלכתחילה. במקומות מסוימים בכפרים הבלתי מוכרים ואף ביישובים המוכרים ילדים רבים אינם זוכים למימוש זכותם לחינוך והרשויות המקומיות אינן עושות די כדי לוודא שכל הילדים יגיעו לבתי הפר ע"פ החוק. יש לכך סיבות רבות: מיעוט של קציני ביקור סדיר, מחסור בתקציבים להסעות וניתוק פיזי של חלק מהיישובים. אך, מעבר לאלה העוני, ריבוי הילדים והצורך של המשפחות לשתף אותם בפרנסת המשפחה גורם לאבות לא מעטים למנוע מהם ללכת לבתי הספר. המאבק בתופעה מסובך ביותר לא רק בגלל המחסור במשאבים, אלה בעיקר בגלל הקושי העצום לפעול מול ההורים בתנאים שמכתיבה המערכת השבטית-פוליטית. בתנאים האלה נמנעים ראשי הרשויות מפעולה תקיפה כנגד הורים המונעים מילדיהם חינוך וקציני הביקור הסדיר הם חסרי לגיטימציה וחסרי שיניים כנגד הורים סרבנים.
כתבתה של גל גבאי מדצמבר 2012 מאירה את התופעה. הילדים האלה הם אלה שמשלמים את המחיר דור אחרי דור על המציאות הבלתי הגיונית של נטישת האוכלוסייה הבדואית על ידי הרשויות.
נא להכיר 