מוחמד א-טללקה

בקצה העיירה לקיה נגמר הכביש המאובק ומתחילה דרך עפר מפותלת זרועה אבנים המטפסת בין פחונים, מכלאות וחצרות עפר. אנחנו נוסעים בטנדר סוברו חבוט אל ביתו של מוחמד א-טללקה. שני ילדים כבני חמש, זעירים, כמעט חסרי משקל יושבים בינינו. אחד מהם הוא בנו של בן דודו של מוחמד שעצור כבר חמישה חדשים יחד עם שבעה בני משפחה נוספים. השמונה מואשמים בשורת עברות שטפלה עליהם המשטרה כדי לחסל אחת ולתמיד את מאבקם על אדמות הכפר ההיסטורי טווייל אבו ג'רוול (גבעות גורל).

שני חדרים ומטבח מרוצפים בטון מוחלק, חלון שבור, חצר שבשוליה כמה עצי זית, רבאב (כלי מיתר בדואי) שמוחמד הביא פעם מירדן תלוי על הקיר. כאן אין קו ישר אחד. בכל פינה ניכר המאמץ לשוות למבנה המאולתר מראה של בית. אני לוגם מהתה המתוק וחושב על עוד כמעט מאה אלף אנשים החיים בנגב בתנאים דומים, חלקם בעוני מרוד אפילו יותר. גם את הבית הזה עלולה המדינה להרוס ולאן ילכו אז? אין שום פתרון.

מוחמד שורד. עובד קצת בגינון עובד קצת בבנין עושה מה שיכול, מתרחק מצרות, מקפיד על התפילות, נעשה יותר דתי. הדבר היחיד שנותן לו תקווה וגם מרסן אותו היא האמונה באלוהים. לא פחות מ-43 פעמים הרסו את הכפר שלו בטווייל אבו ג'רוול. שמונה מבני משפחתו עצורים כבר חמישה חדשים. המשפחות שלהם על סף התמוטטות, הילדים לא מבינים מדוע הורסים להם בתים וגם לוקחים את אבא. מוקד מיזאן מממן חלק מהייעוץ המשפטי, אבל כמעט אף אחד לא עוזר. בתוך המשפחה המורחבת, מי שלא נעצר עושה עבור האחרים מה שיכול.

בשכונה שבה גר מוחמד עם אשתו וחמשת ילדיהם גרים כמה מאות מבני משפחת טללקה על אדמה השייכת לבעל קרקעות מהסביבה. הקרקעות שחיו עליהם שנים רבות בטווייל אבו ג'רוול (גבעות גורל) נגזלו על ידי המדינה והם נותרו חסרי כל. בשנות ה-70 הייתה להם הזדמנות לקנות קרקע בלקיה. הם שילמו למינהל מקרקעי ישראל עבור מגרשים שלא קיבלו עד היום. אין ספור פעמים ביקשו מהמינהל לתת להם את הקרקע שקנו או לפחות להצביע על מקומה, אבל עד היום זה לא קרה. את מסמכי הרכישה הם שומרים למזכרת. זה נשמע דמיוני, אבל יש לא מעט מקרים כאלה. "זאת לא מדינה", אומר לי מוחמד, "זאת מאפיה, לא מעניין אף אחד מה יקרה לך ולאיפה תלך."

הם לא רצו בעימותים עם המדינה אומרים לי כמה מבני משפחת א-טללקה. אם היו מציעים להם פתרון חליפי סביר היו מקבלים אותו, אבל המשפחות גדלו. המצוקה הכריחה אותם לצאת משכונת הפחונים שלהם בפאתי לקיה ולנסות פתרון אחר. הם גרו באוהלים, במערות שבשטח וניסו להיאחז מחדש בקרקע שלהם. פעם אחר פעם הגיעו הבולדוזרים והרסו כל מה שהקימו שם. הכאב היה בלתי נתפס אבל הם לא ויתרו.
חשבו שלא יכול להיות יותר גרוע מאשר לחיות בצפיפות הזו, נתונים לחסדי בעל הקרקע, ללא כבישים ללא חיבור מסודר של חשמל ומים. אבל המדינה לימדה אותם אחרת, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

ב-20 ביוני השנה עצרה המשטרה 18גברים מבני המשפחה ושתי נשים עוקבו לחקירה. כל המעצרים נעשו ביום אחד בבתיהם או במקומות עבודתם במבצע מתוכנן שנועד להכות במשפחת א-טללקה.

עו"ד סבר אבו ג'מע פרקליטם של כמה מהנאשמים אומר כי למרבה הצער מחליפה מדיניות הממשלה נגד הבדואים את החוק. אף שבתי המשפט אינם חותמת גומי, הם מאפשרים למשטרה, לוועדה המחוזית לתכנון ובניה ולמינהל מקרקעי ישראל לרמוס את החוק ברגל גסה. תביעת הבעלות של משפחת א-טללקה על שטחי הכפר ההיסטורי שלהם עדין נדונה בבתי המשפט וטרם הוכרעה, למרות זאת הרסו הרשויות את בתי א-טללקה אינספור פעמים. החוק קובע כי אין להרוס בית מבלי למצוא פתרון מגורים הולם לדייריו. בכל זאת מוציאה הועדה לתכנון צווי הריסה ברחבי הנגב ומממשת אותם תוך התעלמות מהחוק. במרבית המקרים לא מוגש אפילו ערעור על צווי הריסה כי הגשת ערעור מותנית בהפקדה של 5000 או 6000 ₪ תוך 72 שעות, סכום שעבור רבים מתושבי הנגב הוא סכום עצום, מה גם שלעיתים קרובות מוציאה הועדה צווי הריסה לכמה בתים של אותה משפחה מורחבת. אם נדחה הערעור בעלי הבתים מאבדים גם את הבית, גם את האגרה ששילמו ונתבעים לבסוף לשלם על ההריסה עצמה. זהו עוול שזועק לשמים והוא קורה לערבים בלבד.

אנחנו נוסעים לח'ורה לפגוש את סאלם אחד משמונת העצורים. היחיד ששוחרר למעצר בית ויושב בבית דודו בח'ורה. השאר עדיין בבתי כלא.
כתב האישום נגד כל השמונה כולל תקיפה של עובדי ציבור, גרימת נזק לעצים, הצתה של טרקטורים וקשירת קשר לביצוע עברה. אין ראיות ישירות בתיק הזה למעט הודאות של שלושה מהנאשמים שיש בינן סתירות עצומות. לטענת הנתבעים ההודאות נגבו בדרכים בלתי לגיטימיות.

בכל חומר הראיות הכולל כשבעה ארגזים של מסמכים אין ולו הצבעה אחת על מי מהנאשמים כמי שביצע עברה מסוימת בזמן מסוים. קרו הרבה דברים בטווייל אבו ג'רוול על רקע ההריסות, אבל כדי להאשים אדם בעברה פלילית הראיות צריכות להצביע עליו. אי אפשר להאשים חצי משפחה בעברות שנעשו אולי על יד מי מהם. החוק הפלילי אינו מתיר להפוך אנשים לשעיר לעזאזל וזה מה שמנסה המשטרה לעשות. לא במקרה ארבעה מהנאשמים הם בניו של מנהיג השבט.
בדיונים בבית המשפט מניחים אנשי ימ"ר דרום את הארגזים עמוסי המסמכים מול פניו של השופט שכבר רמז להם שמספר הארגזים לא עושה עליו רושם. הפרקליטות זקוקה לראיות של ממש אבל מנסה להטביע את הסנגוריה ואת בית המשפט בכמויות של חומר.

עכשיו לן סאלם בסככה מצופה ברזנט הסמוכה לבית הדוד. בית המשפט הסכים לשחרר את השאר למעצר בית רק אם ימצא להם מקום מרוחק מהנגב בו יוכלו לשהות. מקום כזה המקובל על בית המשפט אין והם נאלצים להישאר במעצר.
סאלם מתפלא על הביקור שלי. מה אני כבר יכול לעשות בשבילו ? הוא בן פחות משלושים, רזה מאד, חיוכו רפה ומבטו מושפל. מראהו כשל אדם בן 50 שהחיים הכריעו אותו. כמעט חמישה חדשים בכלא. אין אוכל לילדים. אין כסף לעורכי דין. המדינה הפכה אותו לפושע והוא לא יודע מה לספר לילדים שלו. אין שום גאווה בהסתבכות עם המשטרה. המשפט בעוד פחות משבועיים.

המטרה שסימנה המשטרה ברורה: להכות במשפחת א-טללקה בכל הכוח כדי שלא יוכלו שוב להרים את הראש, כדי שלא יעיזו לחשוב אפילו על האדמה שעליה קבורים חמישה דורות לפחות של בני טללקה.
להכות בהם כל כך חזק שגם במקומות אחרים בנגב לא יעזו התושבים להתנגד. ימהרו כמו כבשים לתוך ערי המכלאות מוכות האבטלה והעוני ויחדלו מלחלום על עתיד טוב יותר לילדיהם.

ב-14 בנובמבר יחל משפטם של השמונה : יאסר א-טללקה, מוחמד עגיל א-טללקה, שריף א-טללקה, מוחמד עלי א-טללקה, פרס עקיל א-אטללקה, עמר א-טללקה, עקב א-טללקה, סאלם עקיל א-טללקה, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.