נורי אל עוקבי נדון לשבעה חודשי מאסר על ניהול עסק ללא רשיון

נורי אל עוקבי, צילום: אתר תרבאבוט-התחברות

הפורום לדו קיום בנגב מוסר כי נורי אל-עוקבי, פעיל לזכויות הבדואים והתושבים הערבים בלוד,
נדון לשבעה חודשי מאסר בפועל , חמישה חדשי מאסר על תנאי וקנס של 40 אלף שקל או חלופה של 400 ימי מאסר, בעוון ניהול עסק ללא רישיון.
העונש החריג בחומרתו הוטל על אל-עוקבי דווקא משום מעמדו, וזאת "כמסר לפזורה הבדואית".

מאחר ואין לאל עוקבי את הכסף הזה, הוא למעשה נשלח ל-20 חודשי מאסר.

אל-עוקבי התמוטט לאחר מתן גזר הדין והוא מאושפז בבית החולים תחת פיקוח משטרתי כשהוא כבול למיטה בידיו ורגליו.

נורי אל-עוקבי, יושב ראש האגודה להגנה על זכויות הבדואים ופעיל להגנת זכויות התושבים הערבים בלוד, נדון היום לשבעה חודשי מאסר בעוון ניהול עסק בלי רישיון. העסק המדובר הוא מוסך שפתח אל-עוקבי בשנת 1964 ברחוב החשמונאים 11 בלוד. במשך השנים השתנתה מדיניותה של עיריית לוד אשר בשנים מסוימות נתנה רישיון למוסך של אל-עוקבי ובשנים אחרות שללה אותו.

אל עוקבי אמר בעקבות פסק הדין: "אני מרגיש שנקטו נגדי באפליה והפחדה מסיבות פוליטיות, כדי למנוע ממני לפתוח את הפה ולהיאבק נגד מדיניות העירייה – למשל ההרס של שבעה בתי תושבים ערבים לפני כשבוע. קיבלתי אישורים מהמשטרה, ממכבי האש, ממשרד הפנים ומהמשרד לאיכות הסביבה שהמוסך פועל בצורה תקינה, אך העירייה שללה ממני את הרישיון בעוד תושבים בסביבתי קיבלו רישיונות לעסקים שנפתחו עשרות שנים אחרי המוסך שלי. אני משוכנע שאילו הייתי מוכן ללכת בקו שמכתיבה העירייה, לא הייתה לי בעיה לקבל רישיון. לא המוסך שלי הוא הבעיה האמיתית שלהם, אלא הפעילות הציבורית שלי"

בעקבות פסק הדין הקשה, אל עוקבי בן ה- 68, הסובל ממחלת לב, חש ברע ופונה אל בית החולים אסף הרופא, שם הוא מאושפז תחת פיקוח משטרתי וכשהוא כבול למיטה בידיו ורגליו. השוטרים אף מנעו מבנו של אל עוקבי שהגיע לבית החולים מלדבר איתו.

אל עוקבי נמצא אשם לפני מספר שבועות והביע נכונות לבצע עבודות שירות בבית תמחוי ברמלה שהיה מעוניין לקבלו. אולם במפתיע החליט השופט להחמיר ולגזור עליו שבעה חודשי מאסר במקום שישה שאותם לא ניתן להמיר בעבודות שירות. בפסק הדין מציין השופט זכריה ימיני במפורש כי "הקלה עם הנאשם יהיה בה משום מסר שלילי לציבור ובמיוחד לפזורה הבדואית." כלומר – דווקא בשל מעמדו של אל עוקבי החמיר איתו בית המשפט.

עו"ד אבי דובין, פרקליטו של אל עוקבי, ביקש מבית המשפט לעכב את ביצוע גזר הדין כדי לאפשר הגשת ערעור, אולם השופט התנה את עיכוב הביצוע בהפקדה מיידית של שלושים אלף שקלים בקופת בית המשפט, סכום שלא נמצא בידיו – וכך הוא נלקח באופן מיידי למאסר. בנוסף לעונש המאסר הטיל בית המשפט על נורי אל-עוקבי קנס של ארבעים אלף שקל או ארבע מאות ימי מאסר תמורתם. עו"ד דובין הגיש הבוקר ערעור על פסק הדין.

"אני מקווה כי בדיון בערכאה גבוהה יותר תגלה המערכת המשפטית הישראלית התחשבות רבה יותר בנורי אל-עוקבי. אין כל הצדקה ליחס החמור שהופעל כלפיו" אומר אדם קלר, דובר תנועת גוש שלום, העוקב מזה זמן רב אחר מאבקו של נורי אל עוקבי למען זכויות הבדואים בנגב.

עו"ד דן יקיר, היועץ המשפטי של האגודה לזכויות האזרח מוסיף: "השופט ימיני למעשה הצהיר כי הוא מעניש את אל עוקבי בחומרה בשל מעורבותו במאבקים למען זכויות המיעוט הערבי-בדווי בנגב וכאמצעי להעברת מסר מרתיע לאוכלוסייה זו – אף שהעבירה הנדונה אינה קשורה לבדווים או למאבקיו החברתיים של אל עוקבי. גזר הדין השערורייתי הזה מצטרף אל גזר הדין החמור שניתן שלשום נגד הפעיל הפוליטי יונתן פולק לכדי מגמה מדאיגה ביותר של ענישה והרתעה של פעילים חברתיים ופוליטיים על-ידי מערכת אכיפת החוק, אותה מערכת שאמורה להיות אמונה דווקא על ההגנה על חופש הביטוי והמחאה."

לפרטים נוספים: אדם קלר – 054-2340749
נורי אל עוקבי 054-5465556 (כרגע לא זמין בשל מאסרו)
סלאח אל עוקבי (בנו של נורי) 054-5465556
עלי אל עוקבי (בנו של נורי) 0546-501663
עו"ד אבי דובין (פרקליטו של נורי אל עוקבי) 052-2446951

סדנא על זכויות פעילים בעת מעצר

זכויות פעילים בעת מעצר

حقوق النشطاء اثناء الاعتقال

פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי בשיתוף עם קואליציית נשים לשלום

מזמין את הציבור הרחב לסדנא בנושא זכויות פעילים בעת מעצר

בהנחייתו של עו"ד יוסי וולפסון.

منتدى التعايش السلمي في النقب  وبالتعاون مع:

تحالف نساء للسلام

يدعوكم لحضور الامسيه بعنوان:

حقوق النشطاء اثناء الاعتقال

يدير الندوه المحامي:يوسي وليفسون

יום ד' 29.12.2010 בין השעות 18:00-21:00

وذلك يوم الاربعاء الموافق 29/10/2010 بين الساعه 18:00-21:00

האווירה הפוליטית בישראל הביאה בעת האחרונה להתגברות המעצרים ו"בניית תיקים" לפעילים פוליטיים וחברתיים.

גם לעצורים יש זכויות!

לעיתים קרובות חוסר הידע שלנו מביא לאי מימושן של זכויות אלו.

בואו להכיר את זכויותיכן/ם ולדעת מה לעשות וכיצד לנהוג בעת מעצר.

חשוב שנדע את זכויותינו ואת דרכי ההתמודדות עם מצבים שאנו חווים ונתקלים בהם לעיתים קרובות.

 

الجو السياسي السائد في البلاد ادى في الاونه الاخيره لتعاظم الاعتقالات على الخلفيه السياسيه وتلفيق التهم للنشطاء السياسيين والاجتماعيين

ايضا للمعتقلين هنالك حقوق

احيانا عدم درايتنا الكافيه بالحقوق تؤدي بنا لعدم استغلالها
تعالوا لنتعرف على حقوقكم/ن ومعرفه كيفيه التصرف اثناء الاعتقال
لانه مهم جدا  ان نعرف حقوقنا وطرق المجابهه للحالات التي نتعرض اليها احيانا

 

במותלקא-מפגש, בית התרבות היהודי-ערבי שלמה המלך 7, באר שבע

في ملتقى -مفغاش  بيت الثقافه اليهودي العربي  شارع شلومو هميلخ 7 بئر السبع

ההונאה הגדולה של מינהלת הבדואים- אין דיור חליפי רק בולדוזרים

מאת: משה בלמס

בקיץ הרסו את ביתו של פיסל אבו עסא ואת בית אחיו הסמוך לו. זה סיפור על משפחה נוספת שנדרסה במאבק הקרקעות בין המדינה ובין הבדואים. סיפור על בני אדם שביתם חרב ועל מדינה שטומנת את ראשה בחול. בשביל המדינה פיסל אבו עסא הוא שם על צו הריסה, עוד תיק בבית משפט, עוד מקרה בכרונולוגיה של הריסת בתי בדואים. בשביל פיסל ומשפחתו מדובר בחיים שלהם, בבריאותם בקורת הגג שמעל ראשם. פיסל אינו מתיימר לדבר בשם הבדואים. הוא רוצה בסך הכול קורת גג לילדיו ושמשהוא יקשיב לו.

בכל זאת, אי אפשר להתעלם מההקשר. המקרה שלו מלמד על תופעה רחבת היקף, שנדמה שתלך ותתגבר. הממשלה צפויה לאשר בחודשים הקרובים את תוכניתו של אודי פרוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, ליישום המלצות ועדת גולדברג. יש יסוד להערכה כי מגמת התוכנית היא להגביל את הפיצויים על קרקע עוד יותר ולפעול מול הבדווים באמצעות צווים והריסות. מגמות אלה רק יחמירו את הבעיה בנגב, מכיוון שהבעיה העיקרית היא העדר פתרונות מגורים ריאלים עבור האוכלוסייה הבדואית.

פיסל ואחיו סאלם גרים 2 ק"מ דרומית לצומת שוקת מעט צפונית לאום בטין שכבר קיבלה הכרה כישוב, בשכונה של בתי אבן ומבנים ארעיים שרובם עומדים שם כבר עשר שנים ועשרים שנה. את הבית שלו בנה פיסל (32) בשנת 2000 סמוך לבית אמו, במקום בו נולד. הקרקע שייכת עד כמה שהוא יודע למשפחה. יש תביעת בעלות של יוסוף אבו עסא, קרוב משפחה, על המגרש בו נבנה הבית.

כמו מרבית הבדואים בנגב, פיסל נולד לתוך המדינה ולמציאות קיימת. הוא עשה בדיוק מה ששכניו עושים בלי לחקור יותר מדי במופלא ממנו. אבל אז הגיע החורבן, בהחלטה שרירותית, כמו מכת גורל שפגעה הפעם במשפחה שלו אבל הייתה יכולה לפגוע  באותה מידה בשכן או באחת מאלפי המשפחות החיות ברחבי הנגב בבתים המוגדרים כבלתי חוקיים.

צילום אויר משנת 2001 בו מופיע הבית. המדינה לא אמורה להרוס מבני מגורים מאוכלסים הקיימים יותר משנתיים.

מי אמור לדאוג למשפחה שנקלעת למצוקה כה חמורה, שאיבדה את קורת הגג ואין לה פתרון אחר ?

כנראה שזה לא מעניין איש, גם לא את בתי המשפט אומר לי אלי עצמון.
אלי עצמון, מומחה לעניני הבדואים בנגב, ניהל עבור פיסל ואחיו את המו"מ להשגת פתרון דיור חליפי מול מנהלת הבדואים.
הוא מסביר: הועדה המקומית לתכנון ובניה והרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית (מנהלת הבדואים) מעוניינות לפגוש את האזרח הבדואי כשהוא בעמדת נחיתות. לכן מוציאים צו הריסה וגורמים לו להגיש ערעור או בקשה לדחיית צו ההריסה, במקום להציע לו מגרש חלופי שמאושר לבניה.

בית המשפט דן ע"פ החוק. בעיקר ע"פ חוק התכנון והבניה שמגדיר את סמכויות הרשות אך אינו מגדיר את זכויות האזרח הנפגע מפעולת הרשות. מה שבית המשפט והאזרח הבדואי אינם יודעים בד"כ הוא שלמנהלת אין פתרונות דיור חליפיים בכלל למרות הצהרותיהם.
הריסת הבתים אינה פותרת שום בעיה אלא גורמת להחרפת המצב החברתי. בתי המשפט מסבכים את המדינה בהחלטותיהם. אבל למעשה האשמה היא במחוקק שאינו בוחן את המצב בצורה מערכתית ושאינו מגן קודם כל על האזרח.

בנוסף, רוב עורכי הדין המיצגים את אזרחים הבדואים הם בדואים בעצמם. חלקם הגדול לא הוכשרו להתמודד עם צווי הריסה ולא מכירים היטב את הטענות שכדאי לטעון במקרים האלה. הרבה פעמים הם מנסים לרצות את בתי המשפט ומסכימים להחלטות בלתי סבירות. הועדה לתכנון ובניה ומנהלת הבדואים מנצלים את המצב ובית המשפט לא עוזר לאזרח לעמוד מול הרשות כאשר לא מאתגרים אותו.

 

ההונאה הגדולה

באוקטובר 2008 אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הרפורמה בהוצאה לפועל, הכוללת, בין השאר, סעיף אשר מבטל את האפשרות, שהייתה לבנקים עד כה, לדרוש ממבקשי משכנתא לוותר על זכותם לדיור חלופי על-פי חוק ההוצאה לפועל. היום לא יכול בנק משכנתאות לפנות אדם שלא עמד בתשלומי המשכנתא שלו מבלי להמציא לו דיור חליפי סביר.
לעומת זאת, במקרה של הריסת בית שנבנה ללא רישיון הזכות לדיור חלופי אינה עומדת לאזרח למרות שהבעיה דומה. המחוקק רצה למנוע מצב של העדר קורת גג אבל במקרה של הבדואים ברוב המקרים המדינה אינה מתעניינת בגורלה של משפחה שביתה נהרס למרות שהמקרים שמובאים בפני בתי המשפט אינם מבודדים. הם חלק מתופעה רחבה הנובעת מכך שהועדה לתכנון ובניה אינה מאשרת בניה חדשה ומנהלת הבדואים אינה מציעה מגרשים פנויים לבניה.

התוצאה היא שבדואים רבים הופכים לחסרי בית. זוהי בעיה חברתית ממדרגה ראשונה שהמדינה צריכה לתת עליה את הדעת.
במקרה של פיסל הסכים עוה"ד שלו לכך שפיסל יהרוס בעצמו את הבית או ישא בהוצאות ההריסה בסכומים של עשרות אלפי שקלים, תמורת הנכונות של הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית להציע לו מגרש חליפי, פעולה שהמנהלת אמורה לעשות ממילא.

פקידי המנהלת גררו רגליים במשך חדשים. לבסוף הציעו לפיסל מגרש בתל שבע. אבל המגרש שהציעו לו נמצא בשכונה של משפחה ששומרת את המגרש הפנוי לבניה. מה גם שקימות כמה תביעות בעלות על המגרש. עובדה הידועה למנהלת הבדואים. ראש המועצה בתל שבע כתב בעצמו למנהלת מכתב בו הוא מבקש שלא לתת את המגרש לפיסל מחשש לליבוי יצרים. פיסל לא יכול היה לעבור לשם. "דבר כה יכול להיגמר ברצח" הוא אומר.

שתי הצעות אחרות למגרש חלופי שיזם פיסל יחד עם אלי עצמון לא התקבלו על ידי המנהלת.העובדה שלא נמצא פתרון מגורים חליפי לא הפריעה למנהלת להרוס את הבית ביום שנקבע.

"זה מקרה אופייני" אומר אלי עצמון. השקר הגדול של מנהלת הבדואים היא הטענה שעומדים לרשותה מגרשים שהיא יכולה להציע לבדווים החיים בכפרים בלתי מוכרים. זהו שקר כי המנהלת יודעת טוב מאד שזה אינו המצב. בפועל חסרים נכון לעכשיו יותר מ-20,000 אלף מגרשים והמספר הזה גדל בקצב של 2000 מגרשים בשנה. מנהלת הבדואים מצליחה ליצר מקסימום של 150 מגרשים בשנה. זאת טיפה בים שלא פותרת את הבעיה.

במצגות שלה מציגה המנהלת מאות מגרשים בעירות הקימות אבל הם יודעים שעל הרוב המוחלט של המגרשים האלה יש תביעות בעלות שטרם הוכרעו. אף בדואי לא יעז לקחת מגרש שידוע שהוא שייך לבדואי אחר גם אם בית המשפט יקבע שהקרקע שייכת לו. הדרך היחידה היא לפתור קודם את נושא הבעלות על קרקעות בתוך הישובים הבדואים המוכרים כדי לשחרר את הקרקעות האלה למגורים. כולם יודעים את זה אבל מעדיפים להתעלם מהמציאות ולפזר שקרים.

מכתב ראש מועצת תל שבע למנהלת: "אין אצלנו מקום"

המדינה צריכה לעשות מהלך אמיץ להכיר בבעלות או לפצות עבור קרקע במחירים ריאליים כדי שבעלי הקרקע יסכימו. בלי מהלך כזה המנהלת מסבכת את ישראל בבעיה חברתית ולאומית שאף אחד לא יודע איך לצאת ממנה. במקום זה מעדיפים שם לדבר על חיזוק האכיפה. כלומר, עוד שוטרים, עוד סירת ירוקה, עוד בולדוזרים. אבל כל זה לא יפתור את הבעיה.
נניח שהרסתם,  איפה יגורו האנשים שביתם נהרס ? באוויר ?

"לך לתנועה האיסלמית"

"כשהרסו לי הבית הבנתי מה עבר על התושבים של גוש קטיף כשפינו אותם" אומר לי פיסל. "הייתי מחושמל,כאלו אני הולך למות, זה היה ממש אונס, עדיף לבן אדם שיהרגו אותו ולא יהרסו לו את הבית"

לי מזכירה ההשואה שעשה פיסל עם פינוי גוש קטיף עוד היבט של ההתנתקות: גם אז הבטיחה המדינה כי יש פתרון לכל מתישב וגם אז התברר כי הצהרותיה של המדינה רחוקות מהאמת. זה היה כשדובר ב-8000 תושבים בלבד, שמאחוריהם עמדו העוצמה הפוליטית של המתנחלים. תארו לעצמכם איך יראה הטיפול בכמעט 100,000 ערבים-בדואים החיים בישובים בלתי מוכרים, הקבוצה העניה וחסרת הכוח הפוליטי ביותר בישראל. בגוש קטיף היתה לכל הפחות "הרגישות" המפורסמת. עד היום מלווים את המתישבים עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים שאמורים לעזור להם להתמודד עם המשבר וללוות את ההתמודדות עם החיים החדשים שאחרי הפינוי. במקרה של הבדואים אין רמז להעירכות כלשהיא של גורמי הרוחה ובריאות הנפש להתמודדות עם המורכבות הרגשית של הריסת בתים. במקרה הזה מדובר כנראה ב"נחישות ובגסות" סתם.

החיים לא פינקו את פיסל. הוא עשה לא מעט טעויות, התמכר לאלכוהול, הסתבך עם החוק ומרצה עכשיו עבודות שרות במקביל לטיפול הגמילה שהוא עובר. הריסת בית אף פעם לא באה בזמן טוב. עכשיו גרים פיסל ואחיו עם נשותיהם (שתיהן הרות), ששה ילדים קטנים, אח צעיר ואם זקנה במבנה של שני חדרים. כולם ישנים בחדר אחד על מזרונים. לפיסל יש שתי בנות חולות הזקוקות לטיפול ולמסגרות של חינוך מיוחד. אחת חולה באסתמה קשה, השנייה כבדת שמיעה. חיי המשפחה סובבים סביב הטיפול בילדות האלה.

הריסת הבית הייתה ללא ספק טראומטית עבור המשפחה כולה. כבר כמה חדשים שהילדים לא מפסיקים לבכות ולהתעורר בלילה עם סיוטים. כולם בבית קצרי רוח ועצבניים. יש צעקות, מריבות עם האישה, לפעמים פיסל עוזב את הבית כדי לא לאבד שליטה. "יש זמנים שהחיים נראים לי שחורים, אני פשוט לא יודע מה לעשות, לאן ללכת עם הילדים שלי, מאיפה להביא כסף".
הוא פנה לרשויות הרווחה במועצה המקומית אבו בסמה שאמורה לתת שירותים גם לכפרים בלתי מוכרים וביקש עזרה פסיכולוגית לילדים שסובלים מאז ההריסה. אמרו לו שאין להם שום אפשרות לעזור לו. הציעו לו לפנות לתנועה האסלאמית, שם אולי יגישו לו עזרה. "לא האמנתי שזה מה שמציעים לי בלשכת רוחה השייכת למדינה."

מה אפשר לעשות ?

"ארגוני הזכויות עושים עבודה טובה בהגדלת המודעות של הציבור לבעיות של הבדואים בנגב. אבל הם עסוקים מדי בתלונות על יהוד הנגב, אפליה אידיאולוגית של הערבים וכו', טענות שנכונות בחלקן אבל לא תמיד עוזרות למציאת פתרון" אומר אלי עצמון.

לדבריו, יש הרבה מה לעשות במישור המשפטי והתכנוני ובהעצמת החברה הבדואית להתמודדות עם נושא ההריסות.
אחד הדברים שחשוב לעשות הוא ללמד את הציבור הבדואי את המושגים הבסיסיים של החוק, כדי שידעו מול מה הם עומדים. חשוב שעורכי הדין שפועלים מול בתי המשפט בתיקים כאלה יכירו את הטיעונים המתאימים ומה צריך לעשות כדי להוכיח את אזלת ידה של המנהלת במתן פתרונות חליפיים בכל מקרה ספציפי. התמודדות נכונה בבית המשפט יכולה בהחלט לסכל הריסה, אבל בגלל חוסר ידע של הנתבעים ושל עורכי הדין שלהם, יש הריסות שיכלו להימנע.

יש צורך בתביעות ובעתירות של הבדואים כנגד המדינה שיחייבו אותה להגביל בזמן את המצב הבלתי נסבל הקיים היום ולהסדיר ע"פ חוק את ההתיישבות ומתן השירותים באופן זמני. יש לגישה הזו תקדימים מוצלחים אפילו ברהט. זה יאפשר לבדואים לנהל את חייהם במסגרת חוקית כל זמן שאין פתרון קבוע ויאלץ את המדינה להפסיק את אחיזת העיניים ולהתחיל להציע פתרונות ריאליים.