מדוע קק"ל נוטעים יערות בישראל

כתיבת תגובה

Story in English

שני מכתבים שפורסמו בגארדיין בשבוע שעבר (קראו בהמשך) ממשיכים לבטא את הכעס על מדיניותה המקוממת של הקק"ל בנגב.

המחאה נגד הקק"ל התפשטה לבריטניה בעקבות המכתב שהפיצו ארגונים בישראל ובארה"ב נגד ההרס החוזר ונשנה של הכפר הבדואי הבלתי מוכר אל-עראקיב. מאחורי הרס הכפר עומדת כוונת הקק"ל לנטוע על שטחי הכפר את "יער השגרירים".

מכתב המחאה הופץ בתגובה לכנס תורמים גדול שערכה הקק"ל באטלנטה. פעילים של הברית היהודית לשינוי, הפגינו מחוץ לאולם הכנס ואף הצליחו לקטוע אותו. בהמשך הופץ המכתב באתרים רבים בישראל, ארה"ב ובבריטניה ומאות אזרחים חתמו עליו.

בתגובה הפיצו בכירים בקק"ל מכתבים המנסים להתמודד עם ההאשמות החמורות בהן הואשמה הקק"ל כדי למזער את הנזקים הכלכליים שנגרמו ויגרמו לארגון בעיקבות קריעת המסכה התדמיתית המהוגנת של הקק"ל. תגובת הקק"ל זכתה לקשת של התיחסויות פרודיות ואחרות.

מסתבר, כי הקק"ל חוששת חשש אמיתי למעמדה וליכולתה לגייס תרומות על רקע מעורבותה בנישול הבדווים  בנגב. מובן מזה כי בין תורמיה של הקק"ל נמצאים יהודים ולא יהודים רבים  המסרבים לקחת חלק במדיניות גזענית המכוונת להשתלט על אדמות הנגב כדי לייהד אותן ולמנוע מהבדואים התישבות וחקלאות.

המכתבים:

אם דיפלומטים הם גברים מצוינים הנשלחים לחו"ל כדי לשקר למען ארצם (הנרי ווטון), מה התירוץ של שמואל חייק מהקרן הקיימת לישראל למכתבו מה-16 באוקטובר ?

משימתה העיקרית של קק"ל, מיום הקמתה, היתה לרכוש אדמות עבור מתיישבים יהודים כדי להרחיק אותן מן הפלאחים הערבים שעיבדו את האדמה.

כאשר חייק כותב כי עבודתה של קק"ל "אינה מבוססת על השתייכות פוליטית או דתית כלשהי", או שהוא אינו כנה או שהוא לא קרא את מה שכתבה הקק"ל באתר שלה על השימוש בכספי התרומות. שם נכתב כי השימוש בכספים יהיה בין היתר על בסיס השתייכות לדת או למוצא יהודיים.

כאשר בית המשפט העליון פסק בפרשת קעדאן, כי מינהל מקרקעי ישראל (ולכן גם קק"ל) לא יכול לסרב להחכיר אדמות למי שאינו יהודי, הקימה קק"ל שדולה שקידמה חוק חדש, אשר עבר כבר בקריאה ראשונה בשנת 2007. הצעת החוק כללה סעיף הקובע כי "החכרת קרקעות של קק"ל לצורך יישוב יהודים לא יחשבו הפליה פסולה".

בשבוע שעבר נהרס הכפר הבדואי הלא מוכר (כפרים יהודיים אינם אף פעם "בלתי מוכרים") אל-עראקיב בפעם השישית על מנת שקק"ל תוכל להמשיך את נטיעת היערות שלה.

זה איננו פיתוח בר קיימא, אלא התרחבות קולוניאלית על חשבונה של האוכלוסייה הילידית.

אם חייק אינו חושב כי התנהגותה של קק"ל אינה גזענית, מעניין מה היה אומר אילו הקרן הלאומית הבריטית הייתה מסרבת להשכיר או להחכיר את הקרקע שלה ליהודי בריטניה ?

טוני גרינשטיין

ברייטון

שמואל חייק מציג את הקרן הקיימת לישראל כגוף הומניטרי נייטרלי מבחינה פוליטית, התומך בפרויקטים  שאינם שנויים במחלוקת כגון נטיעת עצים לפיתוח הסביבה בישראל. זה נכון שהקק"ל נטעה מיליוני עצים בישראל בשנות ה-50 וה-60 באמצעות תרומות של יהודי התפוצות.

הנרטיב שקידמה קק"ל היה כי האדמה הצחיחה והסלעית הפכה לנווה מדבר ירוק. כילד בשנת 1950, תרמתי בשמחה את דמי הכיס השבועיים שלי לפרויקט הזה, בפעילויות התרמה של הקק"ל בבית הספר של בית הכנסת שלי. יש לי אפילו תעודה המוכיחה כי עצים ניטעו בישראל על שמי.

אבל כאשר ביקרתי שנים מאוחר יותר ישראל, הבנתי את מטרתו הסמויה של פרויקט נטיעת העצים המסיבית. מצאתי פארקים מיוערים רבים שניטעו באתרים של כפרים ערביים שנהרסו עד היסוד על ידי מיליציות יהודיות בשנים 1947-48.

מר חייק צודק: המימון של הקק"ל לנטיעת עצים שינתה את הנוף אקולוגית.

עכשיו אני יודע כי התוכנית של נטיעת עצים, שימשה גם כדי לשנות את הנוף במובן פוליטי והיסטורי, להפוך לבלתי נראים את עקבותיהם של תושביה הקודמים של הארץ.

הטענה של מר הייק כי קק"ל תומכת באוכלוסייה בישראל, ללא קשר לרקע שלהם, מייצגת (אם להשתמש במילותיו שלו) "עיוות של האמת בקנה המידה הגדול ביותר".

ד"ר בארי סטירר

בריטון

מודעות פרסומת

אני מהנגב

כתיבת תגובה

Story in English

כך פתח השייח סייח א- טורי את דבריו בפני משתתפי כנס החירום למען הדמוקרטיה שנערך בכנסת אתמול (19.10) . השייח סייח א-טורי העומד בראש הועד המקומי של אל עראקיב דיבר בכאב על הרס הכפר שש פעמים בחודשיים האחרונים. דבריו של השייח היו נרגשים מאד ונגעו ללב הנוכחים. בסיום דבריו קם הקהל כולו על רגליו מחה כפיים וברך את השייח'.

לוח מודעות בירושלים. 19.10.2010 צילום: משה בלמס

כל יום מכריזה הממשלה מלחמה על אזרחים בנגב

השייח' סיפר על כניסת המשטרה לכפר בשלוש לפנות בוקר. על האימה שאחזה בילדים הקטנים כשהקימו אותם ממטותיהם כדי להרוס את הבית שבו ישנו זה עתה. הוא סיפר כיצד שפכו את המים ואת החלב לילדים, הוא סיפר על הברוטאליות של שוטרים על סוסים ועל כלבי המשטרה, כיצד העמיסו על משאיות את תכולתו של מחסן גדול שבו היו מצרכי מזון וציוד של הכפר כולו והותירו את התושבים בחוסר כל.

הוא סיפר על שני אוטובוסים מלאים בבני נוער יהודי שהגיעו לאל עראקיב עם המשטרה. כיצד מחאו כפיים בכל פעם שאחד הבתים הוכרע לארץ בכף הבולדוזר ושרו "עם ישראל חי". "מגדלים ומחנכים את הילדים לשנאה גדולה." אמר בכאב.

ניכר היה שהתמונה הזו נחרתה היטב בזיכרונו ומצמררת אותו בכל פעם שהוא מספר עליה.

הילדים הקטנים בני העשר שואלים אותו, מספר השייח', מדוע הוא מספר להם שהיהודים טובים ? איך הוא יכול להאמין עוד בדו קיום ושכנות טובה כשמשטרה פושעת הורסת להם בתים ורכוש פעם אחר פעם לקול תרועות של בני נוער יהודים ? הוא יודע שהילדים כבר לא מאמינים לו. כבר לא משנה מה יאמר להם.

איפה השוויון הוא מבקש לדעת, איפה הדמוקרטיה ?


השייח סייח א טורי בכנס חירום למען הדמוקרטיה. מתוך כתבה ווידאו ב-Ynet

לא נעקר מארצנו

פרופ' ירון האזרחי ציין שבהעדר חוקה המבוססת על ערכים של שיווין ושל צדק המבטאים נאמנות של המדינה לאזרחיה, הופכים חוקי הנאמנות של הממשלה את העיקרון הדמוקרטי על ראשו. חוקי הנאמנות מגנים על המשטר במקום על אזרחי המדינה ומופנים נגד אזרחי המדינה הערבים. אי אפשר לכפות נאמנות כשם שאי אפשר לכפות אהבה. חוקי הנאמנות עלולים לפורר את המדינה מבפנים.

חה"כ מוחמד בראכה פתח את נאומו בהתייחסות למאבק בנגב וחיזק את ידי תושבי אל עראקיב שהבטיחו להחזיק מעמד גם ב-100 הריסות. המדינה לא מגלה כלפי הבדווים קמצוץ של נאמנות, אמר.

חה"כ ג'מאל זחאלקה אמר בהתייחסו לחוק הנאמנות שמקדמת הממשלה, כי החוקים החדשים נועדו להעמיד את ערביי ישראל בפני בחירה: לאבד את מקומם או לאבד את עצמם.

אם לא יוותרו על זהותם ועל הנרטיב שלהם מאיימת הממשלה יאבדו את מקומם הפיזי. ערביי ישראל לא יהפכו לצל אדם, הוא מבטיח, לא יוותרו על זכויותיהם ומעל הכול לא יוותרו על מקומם. אף אחד לא יצליח לעקור אותם בעודם חיים מהארץ הזאת.

המסלול לדמוקרטיה חלולה

הימין החדש שמיצגים ביבי נתניהו וליברמן אינו הימין הדמוקרטי של מנחם בגין, אמר סעיד נאפע מבל"ד. זהו ימין פשיסטי בדגם האירופי. משטר התובע נאמנות ללא סייג למדינה ואינו מבחין בין המדינה ובין השלטון.

פרופ' יהודה שנהב אמר באותה רוח כי, השימוש במלה גזענות לתיאור יחסה של הממשלה לערבים אינו מתאים, מכוון שההקשר של המושג הוא דמוקרטי. אפשר לדבר על גזענות בחברה דמוקרטית אבל מה שעושה הממשלה הנוכחית הוא חקיקה של חוקים מוגזעים שנועדו לשמש תשתית למשטר לאומני. זה הרבה מעבר לגזענות. המלה "אנטישמיות" מתאימה יותר לתיאור המדיניות הזו וצריך להפקיע אותה מהשימוש הבלעדי בהקשר יהודי.

פרופ' מרדכי קרמינצר אמר ששיווין הזכויות של הערבים הוא סם החיים של הדמוקרטיה הישראלית. חוקי הנאמנות מעלים את ישראל על מסלול שירוקן בהדרגה את הדמוקרטיה מכל תוכן מהותי. גם אירן קוראת לעצמה דמוקרטיה.

מכהנא עד ביבי

רצה המקרה שכנס החירום מתקיים סמוך ליום הזיכרון לרצח יצחק רבין. דניאל בן סימון ומוחמד בארכה ציינו את הדה- לגיטימציה שעשה הימין לממשלתו של רבין בגלל הישענותה על גוש חוסם של הח"כים הערבים. השותפות עם הערבים הפכה את רבין לבוגד בעיני ביבי נתניהו וההמשך ידוע.

מוחמד בראכה הוסיף כי 22 שנה בדיוק לאחר שמפלגתו הגזענית של כהנא הוצאה אל מחוץ לחוק מאמצים ביבי וליברמן את רעיונותיו של כהנא. הרב גלעד כליפא ציין כי בכנסת הנוכחית יושב גם תלמיד מובהק של כהנא וכי חלק מעובדי המשכן הם ממוקירי זכרו של ברוך גולדשטיין. אין פלא אם כך שבכנסת הזו הפך הרעיון של חילופי אוכלוסין, שלפני 15 שנה נחשב לסהרורי למדיניות של ליברמן.

את הביטויים המעשיים של דחיקת הערבים, האיומים הבוטים בעקירה ושלילת אזרחות והעמקת אי השוויון אנחנו רואים ברחבי הנגב במלוא עוזם בתקופת הממשלה הנוכחית. מדיניות ההרס והנישול שנוקטת המדינה כלפי אזרחיה הבדווים היא המשך ישיר של גל הלאומנות. כל התנגדות למדיניות הממשלה הופכת בלקסיקון החדש לבגידה. הבדואים נתבעים לא רק לאבד את מקומם ואת אדמתם אלא כעת גם לשתוק.

השייח סייח קרא לכל אדם עם מצפון לבקר באל עראקיב ולתמוך בתושבים. עתה ברור יותר מתמיד שנקיטת עמדה ביחס לזכויות הבדווים אינה מותרות. כל אזרח חייב להחליט האם הוא תומך במדיניות לאומנית הזורעת שנאה והעדר תקווה, או במדינה שנאמנה לאזרחיה ולזכויותיהם.

הועדה המחוזית לתכנון ובניה: קודם להרוס ואחר כך לדון בערעור

כתיבת תגובה

Story in English

אלפורעה, צילום טל אדלר

אם זה מפתיע אתכם, כנראה שאין לכם מושג איך מתנהל מנגנון הנישול וההרס בנגב. אולם השבוע החליט בית המשפט המחוזי בב"ש לטובת אזרח בדווי וקבע כי אין להרוס מבנה לפני דיון בערעור.

בהחלטה אמיצה פסק כב' השופט י. דנציגר כי על הועדה המחוזית לתכנון ובניה במחוז הדרום לעכב את ביצוע צו ההריסה למבנה בישוב אלפורעה דרומית לערד.
השופט פסק כי  אין להרוס את המבנה עד להחלטת בית המשפט המחוזי בערעור שהגיש תושב אלפורעה נגד החלטת בית משפט השלום שלא לעכב את הריסת הבית.

בהחלטתו מצטט השופט את טענת העותרים כי אי חוקיותם של המבנים נובעת  ממחדליה של הועדה לתכנון ובניה שנמנעה עד היום מקידום תוכניות מתאר לישוב. אזלת ידה של הועדה המחוזית בולטת על רקע העובדה שהממשלה כבר הכירה בישוב אלפורעה וכי והחלטות על פיתוח תוכנית מתאר התקבלו בוועדה לתכנון ובמשרד הפנים.

הטענה שבחר כב' השופט לכלול בפסק הדין חושפת חלק ממנגנון הנישול והאשמת הקורבנות שנוקטת המדינה ביחס לבדווים. הועדה לתכנון ובניה הוציאה בשנים האחרונות מאות צווי הריסה לבתים ביישובים בדואים מוכרים ובלתי מוכרים, אף שבכל המרחב המאוכלס בבדואים כמעט ואין תוכניות מאושרות ואין לרשות התושבים מסלול כלשהו לאישור של בניה חדשה.

השימוש שעושה הועדה לתכנון ובניה בצווי הריסה מנהליים ובקביעת אי חוקיותם של מבנים היא משום כך אחיזת עיניים ומניפולאציה המונעת מתפיסה אתנוצנטרית של זכויות השימוש בקרקע. מדיניותה של הועדה נועדה להסתיר את מחדליה ואת אפליית הבדווים ומגדילה לעשות בהופכה את הבדווים לפושעים.

חמור מכך, העדר תוכניות מתאר לא מנעה עד היום מבתי המשפט לפסוק לטובת הועדה המחוזית. גם במקרה זה פסק בית משפט השלום בב"ש כי אין לעכב צו הריסה עד לדיון בערעור על ההריסה למרות שהריסת המבנה מייתרת את הדיון בערעור.

כב' השופט דנציגר קבע שללא קשר לסיכויי הערעור אין להעלות על הדעת את הריסת המבנה לפני דיון בערעור. כך כותב השופט:

"כידוע, זכות הטיעון של בעל דין נמנית על כללי הצדק הטבעי שהם מנשמת אפו של ההליך המשפטי. יש לשמור ולהקפיד על קיומם של כללים אלו. אי מתן צו עיכוב הביצוע יהפוך את הערעור שהוגש על ידי המבקש לבית המשפט המחוזי לחסר כל נפקות ממשית וירוקן את זכות הטיעון העומדת לו כמו גם את זכותו לקבל את יומו בבית המשפט לאות מתה.

גם אם סיכויי הערעור נמוכים כטענת המשיבה, ומבלי להביע עמדה בעניין, הרי שלמשיבה לא יגרם כל נזק ממשי בעיכוב ביצוע צו ההריסה עד להכרעה בערעורו של המבקש אשר נדמה כי אינה עשויה להימשך זמן רב. לעומת זאת, זכות הטיעון וזכות הגישה לערכאות העומדות למבקש יינזקו ללא ספק. ביצוע צו ההריסה עובר לשמיעת ערעורו של המבקש יצור עובדות מוגמרות בשטח באופן שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו אם וככל שהערעור יוכרע לטובת המבקש, וזאת מבלי להביע כל עמדה באשר לסיכויי הערעור."

"החלטה חשובה זו" אומר עו"ד קייס נאסר, בא כוח העותר, "מפיחה תקווה כי בתי המשפט ימנעו גם בעתיד מלשמש חותמת גומי של הועדה לתכנון ובניה ובכך יאלצו אותה להפנות את מאמציה לתכנון ובניה ולא להריסה."

פסק הדין

Dramatic reading of JNF’s CEO response to Bedouin demolitions

תגובה אחת

In response to a petition launched by the Jewish Alliance for Change calling on the Jewish National Fund to immediately halt their participation in the dispossension of Bedouin unrecognized villages in Israel’s economically impoverished Negev region, JNF’s CEO Russell Robinson responded with fiery indignation.

Full story by Kong-Fu Jew at Jewschool

כנס חירום בכנסת למען הדמוקרטיה

כתיבת תגובה

המטה למאבק בגזענות ופרויקט דמוקרטיה קוראים להצטרף לכנס חירום שיזמו חברי כנסת ממגוון מפלגות לאור יוזמות החקיקה האנטי-דמוקרטיות והגזעניות הפוגעות במרחב הדמוקרטי ובזכויות האדם. בשל האווירה הקשה השוררת בכנסת ה-18 ישנה חשיבות גבוהה לעמידה של כולנו יחד לצד חברי הכנסת ביוזמה חשובה זו.

ימים רעים עוברים על הדמוקרטיה בישראל: אזרחות מוטלת בספק, גזענות הופכת ללגיטימית דרך חקיקה, ביקורת הופכת לבגידה והמרחב של כולנו להשפיע ולפעול הולך ונעלם. אל מול כל זאת חשוב שאנו, נציגות ונציגי ארגוני החברה האזרחית, פעילות ופעילים, נתייצב בכנסת להביע את המחאה והדאגה של כולנו לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

הכנס יערך ביום ג' 19.10.10 בשעה 13:00, באולם ירושלים בכנסת.

לפרטים, הסעות ואישורי כניסה לכנסת:

דניאל ברונשטיין: 052-4341543 danielbro007@gmail.com

הארגונים השותפים: המרכז לפלורליזם יהודי – התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, מרכז תמורה, מרכז מוסאווא לזכויות האזרחים הערבים בישראל, עמותת סיכוי, תנועת אחותי- למען נשים בישראל, פורום הכרה – למען הכרה בכפרי הבדואים הלא-מוכרים בנגב, רופאים לזכויות אדם, הקשת הדמוקרטית המזרחית, טבקה – משפט וצדק לעולי אתיופיה, אג'נדה, קו לעובד, פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי, מהפך תג'יר , עמותת ג'דאר,  יוזמות קרן אברהם ועמותת משפחות מעורבות, מורשתינו,  בית ספר לשלום בנווה שלום ופעילים עצמאיים, שתיל והאגודה לזכויות האזרח בישראל.

המרוץ האחרון של עראביד/ סיפור מאת: חסן גדוע אל הוזייל

3 תגובות

בשנת 1969התקיים מרוץ סוסים בעיר באר שבע. אלפים מתושבי הנגב התכנסו באזור עמק שרה לחזות בתחרויות בין הסוסים היפים והאציליים שהיו אז בארץ. בין האורחים היו בכירי השלטון, שיחי'ם ושגרירי ארצות הברית ובריטניה.

הנגב היה כולו נרגש לקראת המאורע. השייח'ים הבדווים בחרו בקפידה את מיטב הסוסים הערבים האצילים שלהם למרוץ, שכן על הכף היו מוטלים לא רק ממון רב, אלא גם כבודם ויוקרתם של בעלי הסוסים. מאחר והסוס הוא התגלמות כוחו, תעוזתו ואומץ לבו של בעליו, כשלון במרוץ לא בא בחשבון.

בין השייח'ים בלט השייח סלמאן אלהוזייל ששמו הלך לפניו כאחד ממגדלי הסוסים הטובים בעולם. כל השייח'ים ידעו זאת וחששו מפניו. היו לו לשיח' אלהוזייל סוסים ערבים גזעיים רבים שחלקם היה בעל יחוס מפואר של חמישה דורות ויותר המוכרים בין מגדלי הסוסים. אולם, חודש לפני המרוץ קרה לשייח' אלהוזייל אסון. הוא איבד את סוסו המובחר והמהיר ביותר שיועד למרוץ החשוב ביותר שיערך בתחרויות. אף שהיו לו סוסים מעולים אחרים תלה את תקוותיו דווקא בסוס שנפצע. לא ידע השייח' מה לעשות ושקע במרה שחורה. איך יראה את פרצופו אם יפסיד הסוס שלו במרוץ ? דווקא הוא הידוע כמגדל הסוסים הטוב ביותר. הוא התלבט והתייסר וסרב לדבר עם איש. בניו וחבריו היו אובדי עצות ומיואשים.

לשיח' שהיו לו בנים הרבה היה בן צעיר ששמו גדוע שהיה אמיץ לב ועז נפש במיוחד. לגדוע היה סוס ערבי אציל ומופלא ששמו ערביד שהיה עדין צעיר, אך גדוע טיפח אותו בעצמו והאמין שבכוחו לנצח. הלך הבן לאביו ואמר לו: אבא, אל דאגה יש לנו סוס אחד שיכול לנצח במרוץ החשוב. השיח' הסתכל בבנו במבט נואש ומופתע ושאל: על איזה סוס אתה מדבר בני?
ענה גדוע בביטחון: אין בכל הארץ סוס מהיר מסוסי ערביד.
חייך השייח' חיוך מר ואמר: אבל סוסך בני הוא צעיר מדי, הוא רק בן שלש וחצי ואין לו ניסיון במרוצים. איך יוכל להתחרות במרוץ כה חשוב?
אבל הבן התעקש ודיבר על ליבו של השייח' עד שהתרצה.

בימים ההם לא היו לאנשי השבט מכוניות. הייתה רק מכונית אחת ששימשה את השייח'.
יום לפני המרוץ יצאו השיח' ופמלייתו במכונית, גדוע רכוב על ערביד וחבריו הקרובים של הבן למסע של 3 שעות לבאר שבע. כשהגיעו הקימו מחנה במקום שיועד להם, טיפלו בסוס ערביד ושמרו עליו מכל משמר.
מאוחר יותר הגיעו גם מאות מבני השבט לצפות במרוץ ולעודד את השייח', ואת הסוס ערביד. החרדה וההתרגשות ניכרו על פניהם. רבים מבני השבט חששו מהפסד וידעו כי בעיני הבדואים בני השבטים האחרים יתפרש ההפסד כחולשת מנהיגם והתהילה תעבור לשייח' אחר ולשבט אחר.

למחרת בבוקר היו כל סוסי המרוץ מוכנים ודרוכים ובעליהם איתם. אלפי בדואים מכל הנגב וגם יהודים רבים התאספו. הייתה התרגשות ואווירת חג. היו שם שגרירים, שרי ממשלה ופקידים בכירים. בלט בנוכחותו יותר מכולם הרמטכ"ל חיים בר לב שהיה חובב סוסים מושבע ומגדל סוסים ונהג לערוך מסעות רכובים יחד עם בניו של השייח' אלהוזייל וכל בני השבט הכירו אותו היטב.
הבדואים בילו את היום כהרגלם בגלגול סיגריות, שתיית קפה, וזלילה המאכלים הטעימים שהביאו איתם. כשראו שהסוס שהציג השייח' אלהוזייל הוא צעיר ואינו מנוסה העריכו שאין לו כמעט סיכוי לנצח. שני סוסים של שני שייח'ים מדרום הנגב משכו את תשומת הלב. כל היום התווכחו והימרו איזה מביניהם ינצח.

"סבק אסובק" היה שמו של המרוץ המרכזי. זה המרוץ שבו התחרו הסוסים האציליים והמהירים ביותר על מסלול חול שאורכו 1000 מ'. כל הבוקר השתעשע הקהל במרוצי חובבים והריע למנצחים. המתח הלך וגבר לקראת השעה 3 בה עמד ה"סבק אסובק" להיערך.

פניהם של הצופים היו ספוגות זיעה וחול שיצרו חריצים וצורות משונות על פניהם. כל כך היו מרותקים לסוסים ולרוכביהם שלא רצו להחמיץ דבר ולא נתנו כלל את דעתם לאבק ולזיעה שדבקו בהם. אני הייתי ילד קטן וכשלא הבטתי על המסלול בחנתי בעניין את פניהם של המבוגרים שהתעוותו באכזבה או צהלה בהתאם למתרחש.

בהפסקה שהייתה לפני ה"סבק אסובק" לקח אותי אבי לראות את הסוס שלנו ערביד. אני זוכר איך פילסנו דרך בהמון ולפתע עמדתי קרוב מאד לערביד וליד סבי השייח' אלהוזייל שהיה מוקף בפמליה נרגשת. אני זוכר את המתח שניכר על פניו השלוות בדרך כלל, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי כמה כבד היה הלחץ שחש זמן קצר לפני המרוץ, כמה ציפיות היה צריך להגשים ועד כמה היה שרוי באי-ודאות מטרידה.

ההמולה כולה קפאה. היה שקט אדיר. מריץ הסוסים הרים את ידו שאחזה דגל לבן. ערביד הסוס עמד בעמדה החמישית מרחק של עשרה מטרים מאיתנו ועליו היה רכוב נאסי, הג'וקי הטוב ביותר בשבט שלנו. הסתכלתי על סבי שעניו היו נעוצות בערביד והרגשתי איך אני עומד להתפקע מרוב מתח. כששמעתי את סבא לוחש "כולהום יא ערביד" (תאכל אותם ערביד) צעקתי אני "אסבקהום יא ערביד" (השג אותם) בקולי הגבוה. הצעקה שלי הפרה את הדממה המתוחה בבת אחת. סבי הביט בי ובמבטו היה ניצוץ של עידוד. "אל תפחד" אמר לי "ערביד ייקח". באותו רגע הוריד מריץ הסוסים את הדגל והסוסים פרצו למסלול ואיתם שאגות הקהל שמלאו את האוויר כמו באצטדיון כדורגל.

ערביד דהר עכשיו במקום השלישי ונאסי רכון עליו בריכוז אינסופי. נאסי ידע שהוא חייב לנצח. סבא שלי גידל אותו ואת אחיו כשהתייתמו מהוריהם כאילו היו בניו. אין דבר שלא היה מוכן לעשות עבור אביו המאמץ.
המסלול היה מעגלי ועל הסוסים היה לעשות הקפה אחת ולסיים אותו סמוך אלינו, אבל הרוח ורקיעות הסוסים גרמו לאבק סמיך להתרומם ולא יכולנו לראות מי מוביל. חלק מהצופים כמעט יצאו מדעתם מרוב תסכול ורצו סמוך למסלול כדי להיטיב לראות ואילו האחרים עמדו על רגליהם וכססו את ציפורניהם או שאגו בכל כוחם.

הסוסים חלפו על פני העיקול ונכנסו לישורת האחרונה בתוך ענן אבק סמיך. סבא מלמל והתפלל חרישית ואני משכתי בגלימתו ולא הפסקתי לרטון "איפה ערביד, איפה ערביד?" מרחק של 200 מ' מאיתנו התקרב ענן האבק וממנו הגיח לפתע סייח שחור כמו ברק מתוך הסופה. היה נדמה כאילו הוא מרחף באוויר. דהירתו הייתה עוצרת נשימה. "זה ערביד, זה ערביד" צעקתי במלוא גרוני וסבא לא יכול היה עוד לעצור בעצמו ורץ לכוון קו הסיום כשהוא מעודד את ערביד בקולי קולות. ערביד התקרב לקו הסיום ועכשיו כבר היה אפשר לראות אותו בברור לפחות עשרה מטרים לפני הסוסים שדלקו אחריו. הוא עבר את קו הסיום במהירות מסחררת לקול תשואות הקהל המשולהב שהדהדו באוויר האפרורי של הנגב עוד שעה ארוכה.

לא הייתה גבול לשמחה. אנשים חיבקו זה את זה, הניפו ידיים מעלה מעלה וקראו קריאות שבח בשמם של השייח' של הסוס ערביד ושל נאסי רוכבו.
ערביד היה מוקף בחוגגים אבל הצלחתי להגיע אליו וללטף אותו. הוא היה רטוב כולו מזיעה ונשימתו הייתה מהירה. הרגשתי שהוא סובל וכאוב כאילו לחש לי "קחו את הניצחון הזה- כולו שלכם". מה שלא ידעתי באותה רגע היה שהמאמץ שערביד השקיע היה גדול בהרבה ממה שגופו הצעיר היה מסוגל לשאת. הוא נסחט עד לקצה גבול יכולתו והיה פגוע.

סבי הניף את הגביע והראה לכולם שאין שני לו בין השייח'ים הבדואים. הקהל מחה כף ושאג "יחי השיח' הבלתי מנוצח". זמן קצר אחר כך, הקהל הרב התפזר ואנחנו העמסנו את ערביד היקר על משאית כאות כבוד וחזרנו הביתה בשיירה עליזה ורועשת. המון אנשים הגיעו לברך ולחגוג איתנו. השמחה והחגיגות בשבט נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה.

אולם, ערביד היה מכונס בעצמו ומבטו היה עצוב, כאילו לא היה זה הוא שהביא לשבט את הכבוד הגדול. למחרת בבוקר ערביד מת. הווטרינר הסביר כי הוא סבל משבר מאמץ ומריאות מדממות מכוון שעצמת הדהירה לא הלמה את גילו הצעיר, אבל לא היה בהסבר כל נחמה. עצב עמוק אפף את כל אנשי השבט.

זה הסיפור על המרוץ שהביא לשבט ולשייח' שלנו תהילה וכבוד, אם כי במחיר חייו של ערביד,.סוס אציל ואמיץ שנתן את כל מה שיש לו ויותר.

הסיפור הזה מוקדש לחיי אחי נאסי אבו נאג'ע שזכה לתהילה ונחשב בעיני הבדואים לג'וקי מספר אחד מאז ומעולם, לאבי ז"ל ולסבי שייח' סלמאן שהותיר לחברה הבדואית מורשת מפוארת.

פעילה הוכתה ונעצרה הבוקר על ידי שוטרים באל עראקיב תגובת השוטרים: מכות עוזרות לפעמים

4 תגובות

תמונות ווידאו באתר panet

כפר עראקיב נהרס הבוקר בפעם השישית.

מאות שוטרים הגיעו לכפר הבדווי כדי להרוס שוב את המבנים הארעיים שנבנו מאז ההריסה הקודמת. הגב' חיה נוח יושבת ראש הפורום לדו קיום בנגב ששהתה במקום יחד עם פעילים נוספים הוכתה על ידי שוטרים לאחר שביקשה מקצין המשטרה להציג בפני התושבים צו הריסה.

קודם לכן החליט הקצין לעכב את נוח לחקירה. חיה נוח ביקשה לממש את זכותה להתפנות בעזרת השוטרות שנכחו במקום. בתגובה החלו השוטרים להכות את חיה נוח ולגרור אותה בכוח על האדמה. היא נלקחה לחקירה במשטרת רהט. שם במענה לשאלה מדוע הוכתה, ענה קצין המשטרה : "לפעמים מכות עוזרות."

הגב' חיה נוח, 48, עומדת בראש הפורום לדו קיום בנגב המלווה שנים רבות את מאבק הבדואים להכרה בכפרים הבלתי מוכרים. בחודשים האחרונים עומד הכפר אל עראקיב במרכז המאבק לאחר שנהרס כליל על ידי המשטרה ימים ספורים לפני חודש הראמדאן ומאז 5 פעמים נוספות. ברקע כוונת הקרן הקיימת לנטוע על אדמות הכפר שבמחלוקת משפטית את "יער השגרירים". תושבי אל עראקיב יחד מתנדבים מארגוני זכויות אדם יהודים וערבים עזרו לתושבים לבנות מחדש פעם אחר פעם בתים ארעיים למשפחות השוהות בכפר.

בתגובה להרס האחרון, הצהיר מוכתר הכפר שייח' סייח' אלטורי, שתושבי הכפר נחושים בדעתם להיאחז במקום עד עולם, ולאחר כל הריסה ייבנה המקום מחדש.  עוד הוסיף השייח' שמדיניות ממשלתית זו ,הזורעת הרס וחורבן ,תעמיק את השנאה בין ערבים ויהודים בנגב. השייח' קורא לממשלה להניח לתושבי הכפר לחיות על אדמתם בשקט ובשלווה ומצפה לחיים בשכנות טובה עם התושבים היהודים של האזור.

הרס הכפר אל עראקיב מתרחש יומיים בלבד לאחר שבכנס הקק"ל באטלנטה דרשו ארגונים יהודים אמריקאים מצירי הוועידה לחדול משיתוף פעולה עם ממשלת ישראל בנישול וגירוש הבדואים בנגב מאדמתם.  המחאה לוותה במכתב גלוי בחתימת עשרות ארגונים מישראל ומארה"ב ובחתימת מאות ישראלים מכל שדרות הציבור.

The unrecognized Bedouin village Al Arakib was demolished this morning by hundreds of police officers for the six time. Mrs. Haya Noah leader of the Forum for co-existence in the Negev , who stayed in the village together with other activists was severely hit by police officers following her request to see a court warrant.

Earlier to the incident the police officer decided to arrest Mrs. Noah for refusing to identify herself before seeing the official document that warrants the demolition. In response to asserting her legal right to be escorted by police women the police officers knocked her down on the bare ground and dragged her while beating her. She was detained in the police station in Rahat. In response to the question: why was Mrs. Noah Beaten? A police officer said “sometimes beating helps”.

Mrs. Noah (48) is the head of the Forum for coexistence in the Negev, works closely with the residents of the unrecognized Bedouin villages.

During the last months the village of El Arakib was in the center of the Bedouin villages struggle for recognition after being demolished for 5 times earlier to today's events. The first time was just few days before the Holy Ramadan. The JNF has started to plant the “Ambassadors forest” on the lands of El Arakib while the controversy over the land ownership is still being debated in court. The residents of El Arakib together with human rights activists have rebuilt the village over and over again.

In response to the demolition said Sheikh Sayach A-Tory that the residents are determined to stay in El Arakib forever and that every demolition will be met with reconstruction. The Sheikh said also that the government policy is destructive and harmful and will deepen the hate between Arabs and Jews in the Negev.

The sheikh urges the government to leave the Bedouins alone and let them live peacefully on their land in coexistence with their neighbors.

The last demolition is only 2 days after the JNF conference in Atlanta, where Jewish American activists confronted conference participants and demanded that the JNF will stop cooperating with the Israeli government in the Expulsion and Dispossession of the Bedouins off their land. An open letter that condemn the JNF policy was published, signed by 350 citizens and over 20 organization in Israel and the US.

Older Entries

%d בלוגרים אהבו את זה: