בסוף חודש מאי, עזבתי את צפון הארץ ונסעתי דרומה, לנגב. שהיתי במשך שלושה ימים בפחון בכפר לא מוכר בשם עבדה, על יד עבדת. תיעדתי בקצרה את החוויה שלי בפחון, ופרסמתי את התיעוד במגזין בית הספר לעיתונאות "כותרת". עכשיו אני שמחה להעלות את הסיפורים שלי גם כאן.
נוף מדבר
הלילה הראשון
"זהו. עכשיו את באמת יכולה לישון", הבטיח לי אבו סאלם.בעוד שתי בנותיו בשתי המיטות לידי נרדמו מזמן, השחלתי את עצמי בכובד לתוך המיטה הלוהטת והתקשיתי להירדם. הטריד אותי קול של חתול מיילל. הייתי בטוחה שהחתול נמצא בתוך החדר, לכן, קראתי לאבו סאלם. הוא חיפש הרבה בין הכריות ובתוך המדפים, ולבסוף, הוציא מבין כמה שמיכות חתול שזה עתה נולד. שוב חזרתי למיטה בתקווה שאצליח לישון. אך לא עברו חמש דקות ושוב חתול מילל. הפעם, לא מיהרתי לקרוא לאבו סאלם, כי חשבתי שקול החתול עדיין מהדהד בראשי. אבל לא. זה רק התחזק והלך.
הדלקתי את האור וחיפשתי בחדר, ולמרבה ההפתעה, מצאתי את האימא החתולה, יחד עם עוד ולד, מתחת למיטה של ולאא. העדפתי להעיר אותה הפעם. אבל היא סירבה להתעורר. "יש חתולה שיולדת מתחת למיטתך", לחשתי לה. "אז מה?, שתלד, מה אני יכולה לעשות? אני רוצה לישון". אין מנוס. הייתי חייבת לקרוא לאבו סאלם. ושוב הוא הגיע במרץ, הזיז את מיטתה של ולאא בלי שתתעורר, החזיק בידיו את החתול, והוציא אותו החוצה יחד עם אימו.
החתולים האלה הם שומרי היום והלילה, אורבים לכל נחש ולכל עקרב, ולכן, הם גם מרשים לעצמם להתרבות בתוך הבית. כך עבר עליי הלילה הראשון בפחון של משפחת זייאדין, בכפר הלא מוכר בנגב הדרומי, עבדה.
דרך
היום הראשון
בשש בבוקר הדממה עדיין עמוקה, למרות שלעיתים רחוקות היא מופרת מקול של משאית, או מגרגור של מנוע. למעשה, שום דבר לא יכול להעיר אותי בשעה מוקדמת זו. אך אי אפשר לחמוק מהשתקפות השמש במראה התלויה על הדלת הפתוחה של הארון בצידו השמאלי של החדר.
עיניי סונוורו, ונאלצתי לפקוח אותן. פה, אפשר לראות את השמש כמעט בשלמותה כשהיא זורחת מדלת החדר וכשהיא שוקעת מחלונו. מחלון החדר אפשר לראות רק חולות ופחונים די רחוקים. בפחון יש שני חדרי שינה, מטבח, סלון ומקלחת. לכל חדר יש דלת נפרדת חיצונית שמובילה אל החצר המלא חצץ. בתוך החצץ עיגולים של אבנים גדולים שבתוכם נטועים פרחים אדומים ססגוניים. החצר והבית ביחד מוקפים בגדר מאלומיניום.
שמתי כיסוי על ראשי, יצאתי החוצה בצעדים נבוכים, ואוויר קריר חדר לעצמותיי בנעימות. בחוץ, חיכתה לי מרים, אשתו של אבו סאלם, מחזיקה בידה דלי מים שכרגע חיממה. ביתם ולאא, בת ה-14, מזגה לי מים בשפע, לתוך ידיי. צחצחתי שיניים ורחצתי פנים, וטיפות קטנות של חול ומים הרטיבו את רגליי היחפות, כשלצדי עמד החמור המשפחתי, בוהה בי בסקרנות.
מרים הספיקה כבר להכין את ארוחת הבוקר, היא אפתה פיתות, חלבה את העז, הכינה חביתה, חתכה עגבניות ומלפפונים, הביאה זיתים וגבינות, וסידרה את הכול ליד מדורה קטנה החפורה באדמה, מתחת לאוהל האורחים. במדורה הוצבו קומקום של תה ופינג'אן של קפה.
התיישבתי לי על המזרון הדק והמאובק. אבו סאלם הגיע מכיוון שדה החיטה שלו, חובש על ראשו כפייה לבנה, ומנגב בקצה הימני שלה את זיעתו, "אני תכף אחזור לקצור", אמר תוך שהוא מתיישב. זרק כמה ענפי עץ לתוך האש, סילק מעט אפר שדבק בכוס קטנה שקופה, נטל את הקומקום מהמדורה, מזג לי תה, תוך שהוא מסביר שיש בתה צמחים טבעיים ושכדאי לי לשתות.
אבו סאלם לא אכל הרבה, "אני חייב לסיים לפני שיהיה חם מדי", ארז את עצמו שוב. התלוויתי אליו הפעם. מרים הרימה את האוכל מהרצפה, והתכוונה ללכת לאסוף פסולת מתכת שהיא מוכרת, באזורים הקרובים, "הצבא משאיר באזור הרבה תחמושת ושאריות אני, אוספת גם אותם", התגאתה.
אבו סאלם עמד בפתח לשדהו, שנדמה שאין לו גבול, "הגבול של השדה שלי הוא פה", הצביע על עמוד חשמל. "מהצד השני זה עד צינור המים השחור". "בעצם, אתה יכול לזרוע איפה שבא לך ?", שאלתי. "נכון, רק לא להפריע לשכנים".
"תראי איזו חיטה יפה יש לנו, אני לא משקה אותה אפילו, הכל זה גשם של אלוהים", לקח בידיו קצת חיטה, שפשף אותה בידיו, נשף קצת אוויר לעברה להרחיק את הקליפות, ונתן לי לטעום. בעודי טועמת אותה, הגיח לכפר פתאום, ג'יפ משטרתי של משמר הגבול מערבה, מכיוון כביש 40. נסע במהירות מטורפת במסלולים המדבריים המפותלים, והשאיר מאחוריו ענן גדול של אבק, לג'יפ התלווה עוד רכב פרטי.
אבו סאלם עקב בעיניו השחורות והמבריקות אחרי הרכבים, שעצרו בסופו של דבר על גבעה, מערבית לביתו. "הם הגיעו לסאלם", השתתק אבו סאלם לשנייה, "הם באו מהר כדי שאף אחד לא יברח, מחפשים אצלו סמים, מישהו הלשין עליו". "הוא לא מתעסק בסמים?", לא התאפקתי, "מה פתאום?, חס וחלילה, הם סתם מעלילים עליו, רק בגלל שלפני כמה שנים, הוא היה מעורב בהברחת סמים, ונאסר במשך שלוש שנים".
אבו סאלם טוען שהחיפושים בביתו של סאלם מתבצעים באופן שיטתי, "זה הפך לשגרת היום-יום שלנו, לא יודעים מתי מגיעים לבדוק, הם גם בודקים בבתים אחרים. הם יחפשו ולא יימצאו כלום, ופשוט ילכו". הוא המשיך לקצור את החיטה בידיו. האדמה יבשה וקלה לכן קל לעקור את החיטה מהשורש ללא קושי. כשהשמש התחילה להציק בסביבות השעה שמונה, אבו סאלם החליט שמספיק, חזרנו מיד לאוהל האורחים, כשהוא דוחף במקל קטן את שלוש העזים שלו לכיוון ביתו. אבו סאלם התיישב באוהל והפנה את מבטו לעבר הבית של סאלם, הרים את הפלאפון, וניסה להתקשר לבנו, "הוא סגור, הוא חושש שיחקרו את מי שמתקשר אליו", הסביר. "את לא תאמיני", סיפרה מרים, "פעם באו אליי הביתה לפני שסאלם התחתן חיפשו בתחבושות שיש לי, בתקרת הבית, ולא שכחו לשבור אגרטל גדול שעלה לי 250 ₪".
עברה שעה וחצי, שבה אני, אבו סאלם ומרים ממתינים ומסתכלים לעבר ביתו של סאלם. והנה הג'יפ התחיל לזוז, כולנו יצאנו מתוך האוהל בבהלה, הוא עבר ליד האוהל של אבו סאלם. הצלחתי לראות את סאלם, בחור שחום מאוד, בסוף שנות העשרים. הוא ישב במושב האחורי והסתכל קדימה כשלשני צדדיו יושבים שני שוטרי מג"ב. מרים שמיהרה לכסות את פניה בקצה המטפחת שלה, צעקה, "יא וילי, אוי ואבוי לי יא סאלם". סאלם, לא נראה מתרגש בכלל, ואבו סאלם המשיך ללגום את הקפה שלו כאילו כלום לא קרה, "הוא יחזור, סתם יחקרו אותו", הרגיע.
אשתו של סאלם הגיעה לבית אבו סאלם. לאוהל האורחים התחילו לזרום קרובי משפחה ואנשים מהכפר, לכן הנשים התקפלו ונכנסו לפחון. כולנו ישבנו וחיכינו. שעתיים עברו. "אבא חזר מהטיול, אבא חזר מהטיול", צעק בנו הבכור של סאלם, בן ה-4, ורץ מכיוון האוהל לפחון.
בערב, רוודה בת ה-11, הקריאה חיבור שנתבקשו לכתוב בתור עבודת בית בנושא "משימת המשטרה". "תפקיד המשטרה הוא לשמור על ביטחון הציבור ונוחיותם, היא רודפת אחרי הרשעים והשודדים, תופסת אותם ומסגירה אותם לחוק", כך היא חתמה את החיבור שלה.
בית הספר בעבדה
ביקור בבית הספר
מדי יום בשבע וחצי בבוקר עובר אוטובוס בדרכים המדבריות של הכפר עבדה ואוסף את התלמידים מבתיהם לבית הספר שנמצא בצדו המערבי של הכפר. אני וולאא החלטנו ללכת ברגל לבית הספר. לפני שיצאנו, ולאא ניגשה לתא הסולארי שליד הבית, וכיוונה אותו מזרחה, לכיוון השמש.
מבט מרחוק על בית הספר.
הלכנו במשך 20 דקות, שזה אותו זמן שלוקח לאוטובוס להגיע לבית הספר. בדרך אפשר היה לראות את כל הפחונים של הכפר, שנראים כמעט אותו דבר; הגדר הנמוכה, מיכלית מים, תא סולארי אחד או שניים, עזים וגמלים.
בכפר יש גם מסגד, שלא שונה משאר הבתים, המואזינים קוראים לתפילה בהתנדבות. לא תמיד קוראים לתפילות בגלל שאין מואזין. המסגד קטן מאוד, לא היה לידו אף אחד. על יד המסגד יש תא שירותים, שספק אם יש לו דלת. בדרך היו זרוקות נעליים. ולאא הסבירה לי שכאשר נקרעות הנעליים לאחד הילדים, הוא משאיר אותם במקומם וחוזר הביתה יחף, דורך על החול ועל האבנים הדוקרניים בלי הרף, כאילו נעליו ברגליו. המסגד של עבדה.
מסגד בעבדה
השמש הכתה על עורי כל הדרך. קשה לי להבין איך התלמידים האלה שאני רואה אותם כמו נקודות שחורות מרחוק, עושים את זה כל יום.
הגענו לבית הספר. הוא לא טיפוסי. אבל אפשר להגיד שזהו המבנה הכי מושקע שראיתי באזור. מתחם קטן שיש בו קרוונים, לפי המספר של השכבות, מגן עד כיתה ט, לכל שכבה יש כיתה אחת בלבד. המתחם מוקף עצים. תלמידים חיכו מחוץ לבית הספר, לבושים בגדים בצבעים לא מותאמים, רובם לא מסורקים ופניהם מלאי חול ואבק. כל הילדים דומים.
נכנסתי לכיתה עם ולאא. היא בכיתה ח'. מתוך 21 תלמידי הכיתה הגיעו היום רק 10, ארבע בנות וששה בנים. "החריג פה זה שילד מגיע לביה"ס", הסביר יונס, המורה של ולאא. "יש הרבה דברים שחסרים להם פה. תשאלי אותם למשל מה זה מתנ"ס". הוא פנה לתלמידים: "מה זה מתנ"ס תלמידים?", אף אחד לא ענה. "אין מי שידאג לילדים פה, להורים אין זמן, וקשה לי להאמין שתהיה בקרוב התארגנות של ההורים לטובת הילדים שלהם".
הכיתה נראית יפה ומסודרת מבפנים, ורחוקה מלשקף את מה שרואים מבחוץ. כשדורכים על רצפת הכיתה שומעים היטב את צעדים, כי הרצפה היא מעץ. בכיתה יש מאוורר, כמה שולחנות וכמה כיסאות.בשעה 11 יצאנו להפסקה. מנהל בית הספר אסף את כל התלמידים בחצר, והסביר להם שמתקיים תרגיל חירום. אחד המורים הסביר גם שברגע שהוא שורק, כל התלמידים צריכים לרוץ. "אחת, שתיים שלוש", הוא שרק. כל הילדים רצו בבהלה. חשבתי בהתחלה שישנו מרחב מוגן בבית הספר, אך לא: המרחב המוגן היה הכיתות עצמן.
טבק
שדה טבק בלב מדבר
לקראת ערב, מזג האוויר הלוהט התחיל להשתנות. רוח צפונית שיחקה בכביסה התלויה על החבל בחוץ. אבו סאלם הכין את האוטו, כדי לנסוע לשדה הטבק שלו. אני ישבתי בתיבה של הטנדר יחד עם ולאא רוודה ואמיר בן ה-15. אבו סאלם נתן לבנו אמיר לנהוג את האוטו, לכן, הוא בחר בדרכים מדבריות חלופיות כדי להגיע לשדה הטבק שלו בלב המדבר. הטנדר קפץ בין התעלות, מעל שאיריות של שיטפונות, ובין ערוצי הסלעים. קוצים צהובים שרטו את האוטו. לי כל הנופים נראו אותו דבר. התפלאתי מאוד איך הוא יודע ומזהה את הדרכים. "זהו סודו של הבדואי", קבע אבו סאלם. אבו סאלם והטבק.
לקח לנו כמעט 45 דקות להגיע לשדה. אבו סאלם מגיע לשם, פעם בכמה ימים, חותך את העלים ושם אותן בדלי, כשהוא חוזר הביתה הוא מפזר אותם על שמיכה גדולה מתחת לאוהל, עד שיתייבשו. "בדואים אוהבים מאוד טבק זה, אנחנו קוראים לסיגריות אחרי שמגלגלים אותן על המקום בנייר, סיגריות ערביות", הסביר אבו סאלם, "זה עסק טוב, 200 ₪ לקילו, אבל קשה לגדל כמות גדולה, דלי אחד שווה קילו אחד". אבו סאלם מוסיף שהבדואים מעשנים הרבה מהסיגריות האלה, אך הוא עצמו לא מעשן.
בדרך חזרה אבו סאלם ביקש ממני שאנהג את הטנדר. בהתחלה סירבתי כי עדיין למדתי נהיגה ולא היה לי רישיון. אך הוא התעקש, ואמר שהוא נשבע באלוהים שאני לא אלך הביתה בלי שאנהג את הטנדר. אמרתי שאני מפחדת מהתהפכות, הוא אמר לי לא לדאוג. בסוף הסכמתי לנהוג. הוא ישב לידי. שמתי הילוך ראשון, ונסעתי. טיפסת וגלשתי בשבילים. אבנים הידרדרו והתגלגלו העורף הצטמרר. החול התפזר.
אחרי 5 דקות צנחתי לקרקע ולא רציתי להמשיך לנהוג. "כל הכבוד לך, אחות של גברים", החמיא לי אבו סאלם. "הוא מחמיא לך ונותן לך לנהוג", אמרה מרים, "אבל לי הוא לא נותן ללמוד נהיגה".
פסי השמש נעלמו. הלילה האחרוןבערב, מרים עמדה על כיסא על יד המקלחת. הזיזה את הגג העשוי אלומיניום, הכניסה כבל שבסופו תלויה מנורה, וסגרה את הגג. בדרך כלל הם לא משתמשים הרבה בחשמל, זה היה לכבודי. "פה החיים טובים יותר, שקטים, אתה לא שומע על בעיות של אחרים, וכאן אין לך בעיות של ממש, חוץ מהבעיות שלנו עם המדינה", אמרה, "עכשיו יבואו לכאן וייראו ששמנו בלטות בבית, יעשו לנו בעיות, מבחינתם מספיק לנו לדרוך על בטון, תאמיני לי אם היו נותנים לנו לבנות היינו מקימים פה וילה", אמרה בעודה יורדת מהכיסא.
אין כמו מקלחת אחרי יום מלא אבק. במקלחת המים קרים ודלים. הם נקוו לבריכה קטנה, ולא נכנסו לתוך נקודת הניקוז. הייתי צריך להוציא אותם החוצה ישר לחצר המלא חצץ.
פסי השמש נעלמו, והחושך התגנב ושרר. ישבתי לי על סלע קרובה לבית. פתאום רואים את השמיים והכוכבים, אפשר לראות את אור הירח מאיר את המדבר, אפשר לראות את האבנים הרחוקות, מבריקות כמו פנינים בלב ים. תחושות של געגוע לבלתי ידוע. כמה שזה נשמע רומנטי, כך זה גם מפחיד.
מאי שם שר קול נשי נעים , "אוי לרוכב הגמלים, עינה את ליבי, כאשר הוא בחר לעזוב".
תחנת אוטובוס
למחרת נפרדתי ממשפחת אבו סאלם. האמת היא שלא נפרדתי מכולם. אבו סאלם לא אוהב להיפרד מאנשים, לכן הוא ברח מהבוקר לשדה החיטה. וולאא יצאה מוקדם לבית הספר. אמיר ומרים לקחו אותי לתחנת האוטובוס הקרובה. התחנה הייתה למעשה כמה סלעים קטנים על יד הכביש. תחנה מאולתרת. קו 60 של חברת מטרופולין עובר משם לכיוון באר שבע, והוא לא תמיד עוצר. הפעם הוא עצר. ישבתי באוטובוס, והשתדלתי להירדם.
בצדו השמאלי של הכביש התנוצץ לו בכתב עבה על מיכל מים של מקורות, המשפט: "בנגב ייבחן העם בישראל".
זה היה הדבר האחרון שראיתי, לפני שישנתי עמוק, עמוק.
___________________________________________________________
נדא היא עיתונאית וסטודנטית למשפטים באונ' ת"א. ילידת פרדיס.
נא להכיר 