השבוע היה השבוע שבו גילה הערוץ השני את הנגב עם שתי כתבות שבמרכזן החברה הבדואית. הראשונה עסקה בהריסת מסגד שנבנה ללא רישיון בעיר רהט. הכתבה השנייה הייתה חלק משתי כתבות שעשה דני קושמרו על איבוד השליטה של המדינה במה שמתרחש בנגב ובגליל.
הריסת המסגד שהייתה ככל הנראה תוצאה של מאבקים פוליטיים פנימיים והתנהלות בלתי מוצלחת של עירית רהט, נוצלה עד מהרה כדי לבשר לצופים בבית על מלחמת דת. לא במקרה מצא הערוץ השני שותף מתאים לאיסלמופוביה שלו באמירות משולחות הרסן של החמאס, במקום לדרוש תשובות מהגורמים האחראיים בעירית רהט, המשטרה ובתי המשפט.
אם במקרה של הכיסוי החדשותי של הריסת המסגד קל לאתר את הפניה לחרדות של הציבור היהודי מפני האיסלם והערבים, הרי שבכתבה של דני קושמרו מסתתרים מסרים דומים תחת מעטה ליברלי.
הכתבה של דני קושמרו מציגה כביכול את חולשתה של המדינה במתן שירותים לכלל האזרחים, יהודים וערבים כאחד, אולם רובה של הכתבה מוקדש לתאור הפגיעה ברכושם של חקלאים יהודים בעוד התנאים הקשים בהם חיים חלק גדול של תושבי הנגב הבדואים מוצגים בקיצור ובעיקר דרך עיניהם של התושבים היהודים.
סוג זה של דיווח ממשיך את הנרטיב הרואה בעצם נוכחותם של הערבים הבדואים בנגב כבעייתי. ביטויים כמו "איבוד הנגב" מציב את היהודים ואת הערבים כשחקנים במשחק סכום אפס: הצד המאבד (היהודי) מול הצד הזוכה מין ההפקר (הערבים). המתיישבים היהודים מוצגים כמי ששומרים על אדמות המדינה בעוד התושבים הבדווים מוצגים כפולשים ומשיגי גבול כאילו בכוחם לקחת את האדמה ולתת אותה למדינה אחרת. הכתבה קושרת את הבדווים כקולקטיב לסחיטה, גניבה וסחר בסמים, בעוד שהיהודים בסיפור מוצגים כעובדי אדמה אציליים, עיקשים וישרי דרך. כל אלה מעוותים את המציאות.
דני קושמרו שואל איפה המדינה ? אבל כאשר הוא מפנה כלפיה אצבע מאשימה מתברר שהוא מתייחס למדינה כאילו הייתה מנגנון ניטראלי כלפי המתיישבים היהודים או כלפי התושבים הבדואים ולא ממסד הנשלט ע"י אידיאולוגיה המעדיפה את ההגנה על זכויות היהודים ורכושם על פני הגנה על אלה של הערבים, גם אם לעיתים קרובות היא נכשלת גם בזה.
הטלת האשמה על "המדינה" חדלת המעש, כאילו הייתה גורם ניטרלי מייצרת מראית עין של איזון, אלא שאין זה אלא דיבור פוליטיקלי קורקטי המסתיר בקריצה נקודת מבט שמרנית המאשררת את הנחות היסוד האתנוצנטריות של האפליה המתמשכת. אותה מדיניות אפליה שבעטיה חיים עשרות אלפי בדווים בכפרים בלתי מוכרים על כל הכרוך בכך מבחינה חברתית וכלכלית.
ודאי שהמדינה צריכה לקיים את שלטון החוק ואת ריבונותה בנגב כבשאר חלקי המדינה.
ודאי שהמדינה צריכה להשקיע בפיתוח הנגב, אולם היא לעולם לא תוכל לעשות זאת קודם שתעבור שינוי תודעתי:
הערבים הבדואים לא הולכים לשום מקום וגם לא האדמה שמתחת לרגליהם. הם אזרחי ישראל ושומרים על אדמות המדינה בדיוק כפי ששומרים עליה מתיישבים יהודים. החכרה של אדמות חקלאיות לבדווים, הכרה בזכויות על קרקע, השקעה בתשתיות, בחקלאות ותעשיה בישובים הבדואים הם פיתוח הנגב לא פחות מאשר השקעה בתשתיות של ישובים יהודים ופועלת לטובת כלכלת הנגב והמדינה כולה.
אחרי הכול, במה יחשב פועלו של העם היהודי במבחן הנגב כהצלחה, אם יהיה מחיר הפיתוח יצירת חורים שחורים של דיכוי והשפלה ?
נא להכיר 