בשנת 1969התקיים מרוץ סוסים בעיר באר שבע. אלפים מתושבי הנגב התכנסו באזור עמק שרה לחזות בתחרויות בין הסוסים היפים והאציליים שהיו אז בארץ. בין האורחים היו בכירי השלטון, שיחי'ם ושגרירי ארצות הברית ובריטניה.

הנגב היה כולו נרגש לקראת המאורע. השייח'ים הבדווים בחרו בקפידה את מיטב הסוסים הערבים האצילים שלהם למרוץ, שכן על הכף היו מוטלים לא רק ממון רב, אלא גם כבודם ויוקרתם של בעלי הסוסים. מאחר והסוס הוא התגלמות כוחו, תעוזתו ואומץ לבו של בעליו, כשלון במרוץ לא בא בחשבון.

בין השייח'ים בלט השייח סלמאן אלהוזייל ששמו הלך לפניו כאחד ממגדלי הסוסים הטובים בעולם. כל השייח'ים ידעו זאת וחששו מפניו. היו לו לשיח' אלהוזייל סוסים ערבים גזעיים רבים שחלקם היה בעל יחוס מפואר של חמישה דורות ויותר המוכרים בין מגדלי הסוסים. אולם, חודש לפני המרוץ קרה לשייח' אלהוזייל אסון. הוא איבד את סוסו המובחר והמהיר ביותר שיועד למרוץ החשוב ביותר שיערך בתחרויות. אף שהיו לו סוסים מעולים אחרים תלה את תקוותיו דווקא בסוס שנפצע. לא ידע השייח' מה לעשות ושקע במרה שחורה. איך יראה את פרצופו אם יפסיד הסוס שלו במרוץ ? דווקא הוא הידוע כמגדל הסוסים הטוב ביותר. הוא התלבט והתייסר וסרב לדבר עם איש. בניו וחבריו היו אובדי עצות ומיואשים.

לשיח' שהיו לו בנים הרבה היה בן צעיר ששמו גדוע שהיה אמיץ לב ועז נפש במיוחד. לגדוע היה סוס ערבי אציל ומופלא ששמו ערביד שהיה עדין צעיר, אך גדוע טיפח אותו בעצמו והאמין שבכוחו לנצח. הלך הבן לאביו ואמר לו: אבא, אל דאגה יש לנו סוס אחד שיכול לנצח במרוץ החשוב. השיח' הסתכל בבנו במבט נואש ומופתע ושאל: על איזה סוס אתה מדבר בני?
ענה גדוע בביטחון: אין בכל הארץ סוס מהיר מסוסי ערביד.
חייך השייח' חיוך מר ואמר: אבל סוסך בני הוא צעיר מדי, הוא רק בן שלש וחצי ואין לו ניסיון במרוצים. איך יוכל להתחרות במרוץ כה חשוב?
אבל הבן התעקש ודיבר על ליבו של השייח' עד שהתרצה.

בימים ההם לא היו לאנשי השבט מכוניות. הייתה רק מכונית אחת ששימשה את השייח'.
יום לפני המרוץ יצאו השיח' ופמלייתו במכונית, גדוע רכוב על ערביד וחבריו הקרובים של הבן למסע של 3 שעות לבאר שבע. כשהגיעו הקימו מחנה במקום שיועד להם, טיפלו בסוס ערביד ושמרו עליו מכל משמר.
מאוחר יותר הגיעו גם מאות מבני השבט לצפות במרוץ ולעודד את השייח', ואת הסוס ערביד. החרדה וההתרגשות ניכרו על פניהם. רבים מבני השבט חששו מהפסד וידעו כי בעיני הבדואים בני השבטים האחרים יתפרש ההפסד כחולשת מנהיגם והתהילה תעבור לשייח' אחר ולשבט אחר.

למחרת בבוקר היו כל סוסי המרוץ מוכנים ודרוכים ובעליהם איתם. אלפי בדואים מכל הנגב וגם יהודים רבים התאספו. הייתה התרגשות ואווירת חג. היו שם שגרירים, שרי ממשלה ופקידים בכירים. בלט בנוכחותו יותר מכולם הרמטכ"ל חיים בר לב שהיה חובב סוסים מושבע ומגדל סוסים ונהג לערוך מסעות רכובים יחד עם בניו של השייח' אלהוזייל וכל בני השבט הכירו אותו היטב.
הבדואים בילו את היום כהרגלם בגלגול סיגריות, שתיית קפה, וזלילה המאכלים הטעימים שהביאו איתם. כשראו שהסוס שהציג השייח' אלהוזייל הוא צעיר ואינו מנוסה העריכו שאין לו כמעט סיכוי לנצח. שני סוסים של שני שייח'ים מדרום הנגב משכו את תשומת הלב. כל היום התווכחו והימרו איזה מביניהם ינצח.

"סבק אסובק" היה שמו של המרוץ המרכזי. זה המרוץ שבו התחרו הסוסים האציליים והמהירים ביותר על מסלול חול שאורכו 1000 מ'. כל הבוקר השתעשע הקהל במרוצי חובבים והריע למנצחים. המתח הלך וגבר לקראת השעה 3 בה עמד ה"סבק אסובק" להיערך.

פניהם של הצופים היו ספוגות זיעה וחול שיצרו חריצים וצורות משונות על פניהם. כל כך היו מרותקים לסוסים ולרוכביהם שלא רצו להחמיץ דבר ולא נתנו כלל את דעתם לאבק ולזיעה שדבקו בהם. אני הייתי ילד קטן וכשלא הבטתי על המסלול בחנתי בעניין את פניהם של המבוגרים שהתעוותו באכזבה או צהלה בהתאם למתרחש.

בהפסקה שהייתה לפני ה"סבק אסובק" לקח אותי אבי לראות את הסוס שלנו ערביד. אני זוכר איך פילסנו דרך בהמון ולפתע עמדתי קרוב מאד לערביד וליד סבי השייח' אלהוזייל שהיה מוקף בפמליה נרגשת. אני זוכר את המתח שניכר על פניו השלוות בדרך כלל, אבל לא יכולתי לתאר לעצמי כמה כבד היה הלחץ שחש זמן קצר לפני המרוץ, כמה ציפיות היה צריך להגשים ועד כמה היה שרוי באי-ודאות מטרידה.

ההמולה כולה קפאה. היה שקט אדיר. מריץ הסוסים הרים את ידו שאחזה דגל לבן. ערביד הסוס עמד בעמדה החמישית מרחק של עשרה מטרים מאיתנו ועליו היה רכוב נאסי, הג'וקי הטוב ביותר בשבט שלנו. הסתכלתי על סבי שעניו היו נעוצות בערביד והרגשתי איך אני עומד להתפקע מרוב מתח. כששמעתי את סבא לוחש "כולהום יא ערביד" (תאכל אותם ערביד) צעקתי אני "אסבקהום יא ערביד" (השג אותם) בקולי הגבוה. הצעקה שלי הפרה את הדממה המתוחה בבת אחת. סבי הביט בי ובמבטו היה ניצוץ של עידוד. "אל תפחד" אמר לי "ערביד ייקח". באותו רגע הוריד מריץ הסוסים את הדגל והסוסים פרצו למסלול ואיתם שאגות הקהל שמלאו את האוויר כמו באצטדיון כדורגל.

ערביד דהר עכשיו במקום השלישי ונאסי רכון עליו בריכוז אינסופי. נאסי ידע שהוא חייב לנצח. סבא שלי גידל אותו ואת אחיו כשהתייתמו מהוריהם כאילו היו בניו. אין דבר שלא היה מוכן לעשות עבור אביו המאמץ.
המסלול היה מעגלי ועל הסוסים היה לעשות הקפה אחת ולסיים אותו סמוך אלינו, אבל הרוח ורקיעות הסוסים גרמו לאבק סמיך להתרומם ולא יכולנו לראות מי מוביל. חלק מהצופים כמעט יצאו מדעתם מרוב תסכול ורצו סמוך למסלול כדי להיטיב לראות ואילו האחרים עמדו על רגליהם וכססו את ציפורניהם או שאגו בכל כוחם.

הסוסים חלפו על פני העיקול ונכנסו לישורת האחרונה בתוך ענן אבק סמיך. סבא מלמל והתפלל חרישית ואני משכתי בגלימתו ולא הפסקתי לרטון "איפה ערביד, איפה ערביד?" מרחק של 200 מ' מאיתנו התקרב ענן האבק וממנו הגיח לפתע סייח שחור כמו ברק מתוך הסופה. היה נדמה כאילו הוא מרחף באוויר. דהירתו הייתה עוצרת נשימה. "זה ערביד, זה ערביד" צעקתי במלוא גרוני וסבא לא יכול היה עוד לעצור בעצמו ורץ לכוון קו הסיום כשהוא מעודד את ערביד בקולי קולות. ערביד התקרב לקו הסיום ועכשיו כבר היה אפשר לראות אותו בברור לפחות עשרה מטרים לפני הסוסים שדלקו אחריו. הוא עבר את קו הסיום במהירות מסחררת לקול תשואות הקהל המשולהב שהדהדו באוויר האפרורי של הנגב עוד שעה ארוכה.

לא הייתה גבול לשמחה. אנשים חיבקו זה את זה, הניפו ידיים מעלה מעלה וקראו קריאות שבח בשמם של השייח' של הסוס ערביד ושל נאסי רוכבו.
ערביד היה מוקף בחוגגים אבל הצלחתי להגיע אליו וללטף אותו. הוא היה רטוב כולו מזיעה ונשימתו הייתה מהירה. הרגשתי שהוא סובל וכאוב כאילו לחש לי "קחו את הניצחון הזה- כולו שלכם". מה שלא ידעתי באותה רגע היה שהמאמץ שערביד השקיע היה גדול בהרבה ממה שגופו הצעיר היה מסוגל לשאת. הוא נסחט עד לקצה גבול יכולתו והיה פגוע.

סבי הניף את הגביע והראה לכולם שאין שני לו בין השייח'ים הבדואים. הקהל מחה כף ושאג "יחי השיח' הבלתי מנוצח". זמן קצר אחר כך, הקהל הרב התפזר ואנחנו העמסנו את ערביד היקר על משאית כאות כבוד וחזרנו הביתה בשיירה עליזה ורועשת. המון אנשים הגיעו לברך ולחגוג איתנו. השמחה והחגיגות בשבט נמשכו עד השעות הקטנות של הלילה.

אולם, ערביד היה מכונס בעצמו ומבטו היה עצוב, כאילו לא היה זה הוא שהביא לשבט את הכבוד הגדול. למחרת בבוקר ערביד מת. הווטרינר הסביר כי הוא סבל משבר מאמץ ומריאות מדממות מכוון שעצמת הדהירה לא הלמה את גילו הצעיר, אבל לא היה בהסבר כל נחמה. עצב עמוק אפף את כל אנשי השבט.

זה הסיפור על המרוץ שהביא לשבט ולשייח' שלנו תהילה וכבוד, אם כי במחיר חייו של ערביד,.סוס אציל ואמיץ שנתן את כל מה שיש לו ויותר.

הסיפור הזה מוקדש לחיי אחי נאסי אבו נאג'ע שזכה לתהילה ונחשב בעיני הבדואים לג'וקי מספר אחד מאז ומעולם, לאבי ז"ל ולסבי שייח' סלמאן שהותיר לחברה הבדואית מורשת מפוארת.