נפל בין הכסאות: מנהל מקרקעי ישראל הרס את ביתו של תושב שגב שלום בניגוד להוראת בית המשפט בבאר שבע

2 תגובות

משפחתו של פאיז אבו עמרה נותרה ללא קורת גג לאחר שהמבנה הזמני שבו גרה נהרס אתמול 24.12.2012.

כך דווח היום מהפורום לדו קיום בנגב.  המדובר בביתו של פאיז אבו עמרה, תושב שגב שלום, שבנה בית זמני בתאום ובהסכמה עם הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית ובאישור בית המשפט. המבנה הזמני אמור לשמש אותו עד להכשרת מגרש בו הותר לו לבנות את ביתו הקבוע. כחלק מההסכם הרס אבו עמרה את ביתו הקודם בעצמו וכעת, גרם חוסר התיאום בין הרשויות לכך שאין למשפחתו מקום מגורים כלשהו.

פרטי המקרה באתר הפורום לדו קיום בנגב:
http://www.dukium.org/heb/?p=9872

מלכודת הפתאים של המסגד בבאר שבע

6 תגובות

מודעת דרושים תמימה שפורסמה לאחרונה במגזין האמנות המקוון "ערב רב" מעלה מחדש את הפרשה המשפטית והתרבותית סביב המסגד הישן בבאר שבע. התערוכה הראשונה שהוצגה במוזיאון החדש שהוקם במסגד התקבלה אצל ערביי הנגב בבוז, כעת מחפשים למוזיאון אוצר חדש. האם נהג נכון בית המשפט העליון כשכפה את הקמתו של מוזיאון לתרבות האיסלם שאיש לא רוצה בו ? האם נשמעה עיריית באר שבע להוראת בית המשפט ? ומה קורה כששופטים הופכים לאוצרים ואוצרים למשרתים אידאולוגיים ?

תחילתו של הסיפור בעתירה שהגישו האגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל, הועד המוסלמי בנגב ואחרים בסיוע עדאללה עוד ב-2002, כנגד עיריית באר שבע, משרדי הדתות והתרבות ומנהל מקרקעי ישראל. בעתירה ביקשו העותרים להורות לעיריית באר שבע להשיב מדוע לא תבוטל ההכרזה על המסגד הגדול בבאר שבע כמוזיאון ומדוע לא יושב המסגד לייעודו המקורי כמסגד. טענת העותרים הייתה כי ראוי לשפץ את המסגד ולהשיבו לייעודו כבית תפילה, אולם העירייה טענה כי מסגד בלב העיר באר שבע יביא לחיכוכים בין יהודים וערבים ועלול לשמש גורמים אסלאמיים קיצונים. העותרים טענו מנגד כי השבתו של המסגד לפעילותו המקורית, כפי שנעשתה במקומות אחרים בארץ, דווקא תהווה סמל לדו קיום, לשותפות ולרב תרבותיות. לעומת זאת הפיכתו למוזיאון היא פגיעה בחופש הדת וברגשותיו של המיעוט המוסלמי בנגב.

בית המשפט חורג מתפקידו

המסגד שהוקם ב-1906 עוד בתקופה העותומנית תפקד עד 1948 כבית תפילה. לאחר כיבוש העיר והקמת המדינה, הפכה אותו עיריית באר שבע למשכנו של בית משפט השלום ובית מעצר. משנת 1953 החל המבנה לשמש כמוזיאון ובשנת 1987 הוכרז כמוזיאון בהתאם לחוק המוזיאונים. הוצגו בו בסך הכל שתי תערוכות, הראשונה עסקה בחיי הבדואים והשנייה הייתה תערווכה ארכיאולוגית שהוצגה בתנאים עלובים עד לסגירתו של המוזיאון. בשנת 1992 הוכרז המבנה כמבנה מסוכן ופונה מתכולתו, ומאז ועד סוף 2011 עמד בשממונו. ביוני 2011 פסק בית המשפט העליון כי יוקם במקום מוזיאון לתרבות האיסלם. עיריית באר שבע התכוונה לבצע במסגד שיפוץ כחלק מתכנית להפיכת המתחם בו מצוי המסגד למתחם מוזיאונים. אף שהמבנה שימש בעבר כמוזיאון ויועד לשמש ככזה גם בעתיד, לא התכוונה העירייה להקים בו מוזיאון לתרבות האיסלם דווקא.

ועדה בין משרדית שהוקמה ב-2003 וגיבשה את מסקנותיה בסוף 2004 אימצה באופן עקרוני את עמדתה של עיריית באר שבע אך המליצה לעשות במבנה שימוש שישקף את זיקתו התרבותית וההיסטוריה של הבניין לציבור הערבי. בית המשפט המליץ אף הוא על פתרון ברוח זו אך בין הצדדים נמשך הוויכוח על אופי השימוש שיעשה במסגד עוד שנים ארוכות.

ביוני 2011 החליט בית המשפט להפוך את הרעיון להקמת מוזיאון לתרבות האיסלם ועמי המזרח לצו החלטי ברוב דעות של השופט ג'ובראן והשופטת פרוקצ'יה. בית המשפט נימק זאת, כפיצוי על אבדן המסגד וכביטוי לזיקה של האוכלוסיה המוסלמית לבניין. עם זאת הותיר בידי הרשות המקומית את התכנון ואת ההחלטות המקצועיות.

המוזיאון שלא דרוש לאיש

המוזיאון שהוקם הוא מוזיאון שעיריית באר שבע כלל אינה רוצה בו והעותרים כלל לא ביקשו. השופטת מרים נאור עמדה על הקושי הזה בדעת המיעוט כשסברה שאין להפוך את הקמת המוזיאון לצו החלטי. לא מפתיע היה שהתערוכה המספרת את סיפורה של באר שבע במאה השנים האחרונות, מנקודת מבט ציונית, חטפה קיתונות של ביקורות מהמנהיגות הערבית בנגב. מובן מאליו שמנהיגי הבדואים לא ימליצו לתלמידי בתי הספר שלהם לבקר במוזיאון שאמור לשקף את התרבות המוסלמית של העיר ובמקום זה מהלל את השגיה של המדינה היהודית בפיתוח העיר. למי אם כן מיועדת התערוכה הנוכחית ? מה הופך אותה לפיצוי כלשהו על המסגד ?

כעת מחפשים בבאר שבע אוצר בחצי משרה שיחליף את גואל דרורי האוצר הקודם שפסע לתוך מלכודת הפתאים חסר דעת. האוצר שיסכים להיכנס למיטה החולה הזאת, יצטרך להיות מתוחכם הרבה יותר, או לפחות לעמוד על כך שיהיה הפעם שיתוף פעולה כנה עם אוצר ערבי. אולי יחד ישכילו ליצור תצוגה שתהיה משמעותית עבור שתי הקהילות.  לא בטוח שעיריית באר שבע מוכנה לזה- שיהיה לה בהצלחה בחיפוש.

החלטת בית המשפט העליון בעתירה

נייר עמדה שהגישו בדואים לוועדה הבין-משרדית

הוארך מעצרם של שני תושבי אל עראקיב-חשש מגביית מחיר מופרז על התנגדות להריסות

תגובה אחת

זעם ואכזבה באל עראקיב על החלטת השופט לדחות את הדיון בהארכת מעצרם של אברהים ואחמד אבו מדיע'ם למחר. האם משמשים בתי המשפט כאמצעי דיכוי של התנגדות לגיטימית ?

עלי מציג כדורי גומי שנורו על התושבים, צילום אסף סולטן

השופט קיבל את עמדת התביעה להאריך את מעצרם של החשודים לפחות עד להגשת כתב אישום בדיון מחר. נראה כי בכוונת התביעה להגיש נגד השניים כתבי אישום ולבקש את הארכת מעצרם עד למשפט בטענה של מסוכנות לציבור. בדיון ביום שישי והיום הגישה התביעה לבית המשפט חומר חסוי.

בני משפחת אבו מדיע'ם הביעו אכזבה מהחלטת השופט ומייחסו לנאשמים ולבאת כוחם עוה"ד אורנה כהן מעדאלה. לטענתם בית המשפט פועל בתיאום עם המשטרה ועם הפרקליטות כדי לפגוע בתושבי אל עראקיב ובמאבקם הצודק. עלי אבו מדיע'ם סיפר כי אברהים נעצר כאשר סייע לאשתו שנפגעה מירי של כדורי גומי. לדבריו, הגשת החומר החסוי והגדרתם של השניים כמסוכנים לציבור מוכיחה כי מדובר בניסיון להפליל את השניים מטעמים פוליטיים. "המשטרה צילמה כל מה שהתרחש ובטוח שאפשר לראות בחומר המצולם שאין כל בסיס להאשמות נגדם. מעבר לזה גם לנו יש ראיות." אמר עלי.

השניים תושבי אל עראקיב נעצרו ביום חמישי 10.2.2011 במהלך פינויים בכוח של התושבים על ידי המשטרה ומואשמים באלימות כלפי השוטרים.

הניסיון של טוויל אבו ג'רוול לא מבשר טובות

עמדתה של הפרקליטות ושיתוף הפעולה של בית המשפט בבאר שבע מזכירים את התנהלות המדינה מול שמונת הנאשמים ממשפחת א-טללקה שנעצרו ונכלאו בעקבות מאבקם לבנות מחדש את הכפר טוויל אבו ג'רוול על אדמתם ההיסטורית בגבעות גורל. שמונת בני א-טללקה עצורים כבר כשמונה חודשים מבלי שבית המשפט דן עדיין בראיות. הדיון הבא נקבע ל-9 במרץ 2011.

חומר הראיות הכולל שהגישה המשטרה כולל יותר מ-7000 עמודים, כמות כמעט בלתי נתפסת שמקשה מאד על ההגנה. בנוסף, כתבי האישום שונים מאוד זה מזה בחומרתם וארבעה פרקליטים שונים מיצגים את הנאשמים. אף על פי כן מסרבת הפרקליטות לדון בחומר הראיות הנוגע לכל אחד מין הנאשמים בנפרד ודורשת עסקה כוללת המחייבת את ההגנה "להקריב" חלק מהנאשמים, ללא כל תמורה רק כדי להביא את המשפט לסיום. כתוצאה מכך נגרמים עיכובים חוזרים ונשנים בהתקדמות המשפט.

עמדתה של התביעה המיוצגת על ידי עו"ד יואב עטר גורמת לעיוות דין עצום מכוון שחלק מהנאשמים מואשמים בעברות קלות יחסית.

"למעשה מחזיקה התביעה חלק מהנאשמים כבני ערובה, שמרצים תקופות מאסר ארוכות על עברות קלות שלא הודו בהן ועל אף שהראיות נגדם קלושות" אומר עו"ד צאבר אבו ג'אמע. "זה מצב בלתי נסבל ועיוות דין שחייב להפסק מכוון שכבר עכשיו מרצים חלק מהנאשמים עונשים כבדים יותר מאלה שבית המשפט יכול להטיל עליהם…"

מהתנהלות זו של הפרקליטות והגיבוי שנותן לה בית המשפט עולה תחושה קשה לפיה מנהל מקרקעי ישראל, המשטרה והפרקליטות בסיוע בתי המשפט, עושים יד אחת על מנת לדכא את התנגדות התושבים הבדואים לגזל של אדמתם, הריסת בתים וכפרים שלמים.

עלי אבו מדיע'ם מבטיח שהמכה הזו לא תכריע אותם. תושבי הכפר ימשיכו לעמוד על זכויותיהם ולעשות כל מעשה חוקי שיידרש כדי להגן על אדמתם. הוא ממשיך לקרוא לקהילה הערבית בנגב, לעמוד לצידם. זה מאבק על זכויות הבדואים ולא רק מאבק נקודתי של השבט שלו, הוא אומר.

"ללא התמיכה והסולידאריות של תושבי הנגב היהודים והערבים אנחנו לא נהיה האחרונים שיעברו את הסיוט הזה."

מצגת זאת דורשת JavaScript.

בני משפחת א-טללקה העצורים

ההונאה הגדולה של מינהלת הבדואים- אין דיור חליפי רק בולדוזרים

3 תגובות

מאת: משה בלמס

בקיץ הרסו את ביתו של פיסל אבו עסא ואת בית אחיו הסמוך לו. זה סיפור על משפחה נוספת שנדרסה במאבק הקרקעות בין המדינה ובין הבדואים. סיפור על בני אדם שביתם חרב ועל מדינה שטומנת את ראשה בחול. בשביל המדינה פיסל אבו עסא הוא שם על צו הריסה, עוד תיק בבית משפט, עוד מקרה בכרונולוגיה של הריסת בתי בדואים. בשביל פיסל ומשפחתו מדובר בחיים שלהם, בבריאותם בקורת הגג שמעל ראשם. פיסל אינו מתיימר לדבר בשם הבדואים. הוא רוצה בסך הכול קורת גג לילדיו ושמשהוא יקשיב לו.


בכל זאת, אי אפשר להתעלם מההקשר. המקרה שלו מלמד על תופעה רחבת היקף, שנדמה שתלך ותתגבר. הממשלה צפויה לאשר בחודשים הקרובים את תוכניתו של אודי פרוור, ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, ליישום המלצות ועדת גולדברג. יש יסוד להערכה כי מגמת התוכנית היא להגביל את הפיצויים על קרקע עוד יותר ולפעול מול הבדווים באמצעות צווים והריסות. מגמות אלה רק יחמירו את הבעיה בנגב, מכיוון שהבעיה העיקרית היא העדר פתרונות מגורים ריאלים עבור האוכלוסייה הבדואית.

פיסל ואחיו סאלם גרים 2 ק"מ דרומית לצומת שוקת מעט צפונית לאום בטין שכבר קיבלה הכרה כישוב, בשכונה של בתי אבן ומבנים ארעיים שרובם עומדים שם כבר עשר שנים ועשרים שנה. את הבית שלו בנה פיסל (32) בשנת 2000 סמוך לבית אמו, במקום בו נולד. הקרקע שייכת עד כמה שהוא יודע למשפחה. יש תביעת בעלות של יוסוף אבו עסא, קרוב משפחה, על המגרש בו נבנה הבית.

כמו מרבית הבדואים בנגב, פיסל נולד לתוך המדינה ולמציאות קיימת. הוא עשה בדיוק מה ששכניו עושים בלי לחקור יותר מדי במופלא ממנו. אבל אז הגיע החורבן, בהחלטה שרירותית, כמו מכת גורל שפגעה הפעם במשפחה שלו אבל הייתה יכולה לפגוע  באותה מידה בשכן או באחת מאלפי המשפחות החיות ברחבי הנגב בבתים המוגדרים כבלתי חוקיים.

צילום אויר משנת 2001 בו מופיע הבית. המדינה לא אמורה להרוס מבני מגורים מאוכלסים הקיימים יותר משנתיים.

מי אמור לדאוג למשפחה שנקלעת למצוקה כה חמורה, שאיבדה את קורת הגג ואין לה פתרון אחר ?

כנראה שזה לא מעניין איש, גם לא את בתי המשפט אומר לי אלי עצמון.
אלי עצמון, מומחה לעניני הבדואים בנגב, ניהל עבור פיסל ואחיו את המו"מ להשגת פתרון דיור חליפי מול מנהלת הבדואים.
הוא מסביר: הועדה המקומית לתכנון ובניה והרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית (מנהלת הבדואים) מעוניינות לפגוש את האזרח הבדואי כשהוא בעמדת נחיתות. לכן מוציאים צו הריסה וגורמים לו להגיש ערעור או בקשה לדחיית צו ההריסה, במקום להציע לו מגרש חלופי שמאושר לבניה.

בית המשפט דן ע"פ החוק. בעיקר ע"פ חוק התכנון והבניה שמגדיר את סמכויות הרשות אך אינו מגדיר את זכויות האזרח הנפגע מפעולת הרשות. מה שבית המשפט והאזרח הבדואי אינם יודעים בד"כ הוא שלמנהלת אין פתרונות דיור חליפיים בכלל למרות הצהרותיהם.
הריסת הבתים אינה פותרת שום בעיה אלא גורמת להחרפת המצב החברתי. בתי המשפט מסבכים את המדינה בהחלטותיהם. אבל למעשה האשמה היא במחוקק שאינו בוחן את המצב בצורה מערכתית ושאינו מגן קודם כל על האזרח.

בנוסף, רוב עורכי הדין המיצגים את אזרחים הבדואים הם בדואים בעצמם. חלקם הגדול לא הוכשרו להתמודד עם צווי הריסה ולא מכירים היטב את הטענות שכדאי לטעון במקרים האלה. הרבה פעמים הם מנסים לרצות את בתי המשפט ומסכימים להחלטות בלתי סבירות. הועדה לתכנון ובניה ומנהלת הבדואים מנצלים את המצב ובית המשפט לא עוזר לאזרח לעמוד מול הרשות כאשר לא מאתגרים אותו.

 

ההונאה הגדולה

באוקטובר 2008 אישרה הכנסת בקריאה שנייה ושלישית את הרפורמה בהוצאה לפועל, הכוללת, בין השאר, סעיף אשר מבטל את האפשרות, שהייתה לבנקים עד כה, לדרוש ממבקשי משכנתא לוותר על זכותם לדיור חלופי על-פי חוק ההוצאה לפועל. היום לא יכול בנק משכנתאות לפנות אדם שלא עמד בתשלומי המשכנתא שלו מבלי להמציא לו דיור חליפי סביר.
לעומת זאת, במקרה של הריסת בית שנבנה ללא רישיון הזכות לדיור חלופי אינה עומדת לאזרח למרות שהבעיה דומה. המחוקק רצה למנוע מצב של העדר קורת גג אבל במקרה של הבדואים ברוב המקרים המדינה אינה מתעניינת בגורלה של משפחה שביתה נהרס למרות שהמקרים שמובאים בפני בתי המשפט אינם מבודדים. הם חלק מתופעה רחבה הנובעת מכך שהועדה לתכנון ובניה אינה מאשרת בניה חדשה ומנהלת הבדואים אינה מציעה מגרשים פנויים לבניה.

התוצאה היא שבדואים רבים הופכים לחסרי בית. זוהי בעיה חברתית ממדרגה ראשונה שהמדינה צריכה לתת עליה את הדעת.
במקרה של פיסל הסכים עוה"ד שלו לכך שפיסל יהרוס בעצמו את הבית או ישא בהוצאות ההריסה בסכומים של עשרות אלפי שקלים, תמורת הנכונות של הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית להציע לו מגרש חליפי, פעולה שהמנהלת אמורה לעשות ממילא.

פקידי המנהלת גררו רגליים במשך חדשים. לבסוף הציעו לפיסל מגרש בתל שבע. אבל המגרש שהציעו לו נמצא בשכונה של משפחה ששומרת את המגרש הפנוי לבניה. מה גם שקימות כמה תביעות בעלות על המגרש. עובדה הידועה למנהלת הבדואים. ראש המועצה בתל שבע כתב בעצמו למנהלת מכתב בו הוא מבקש שלא לתת את המגרש לפיסל מחשש לליבוי יצרים. פיסל לא יכול היה לעבור לשם. "דבר כה יכול להיגמר ברצח" הוא אומר.

שתי הצעות אחרות למגרש חלופי שיזם פיסל יחד עם אלי עצמון לא התקבלו על ידי המנהלת.העובדה שלא נמצא פתרון מגורים חליפי לא הפריעה למנהלת להרוס את הבית ביום שנקבע.

"זה מקרה אופייני" אומר אלי עצמון. השקר הגדול של מנהלת הבדואים היא הטענה שעומדים לרשותה מגרשים שהיא יכולה להציע לבדווים החיים בכפרים בלתי מוכרים. זהו שקר כי המנהלת יודעת טוב מאד שזה אינו המצב. בפועל חסרים נכון לעכשיו יותר מ-20,000 אלף מגרשים והמספר הזה גדל בקצב של 2000 מגרשים בשנה. מנהלת הבדואים מצליחה ליצר מקסימום של 150 מגרשים בשנה. זאת טיפה בים שלא פותרת את הבעיה.

במצגות שלה מציגה המנהלת מאות מגרשים בעירות הקימות אבל הם יודעים שעל הרוב המוחלט של המגרשים האלה יש תביעות בעלות שטרם הוכרעו. אף בדואי לא יעז לקחת מגרש שידוע שהוא שייך לבדואי אחר גם אם בית המשפט יקבע שהקרקע שייכת לו. הדרך היחידה היא לפתור קודם את נושא הבעלות על קרקעות בתוך הישובים הבדואים המוכרים כדי לשחרר את הקרקעות האלה למגורים. כולם יודעים את זה אבל מעדיפים להתעלם מהמציאות ולפזר שקרים.

מכתב ראש מועצת תל שבע למנהלת: "אין אצלנו מקום"

המדינה צריכה לעשות מהלך אמיץ להכיר בבעלות או לפצות עבור קרקע במחירים ריאליים כדי שבעלי הקרקע יסכימו. בלי מהלך כזה המנהלת מסבכת את ישראל בבעיה חברתית ולאומית שאף אחד לא יודע איך לצאת ממנה. במקום זה מעדיפים שם לדבר על חיזוק האכיפה. כלומר, עוד שוטרים, עוד סירת ירוקה, עוד בולדוזרים. אבל כל זה לא יפתור את הבעיה.
נניח שהרסתם,  איפה יגורו האנשים שביתם נהרס ? באוויר ?

"לך לתנועה האיסלמית"

"כשהרסו לי הבית הבנתי מה עבר על התושבים של גוש קטיף כשפינו אותם" אומר לי פיסל. "הייתי מחושמל,כאלו אני הולך למות, זה היה ממש אונס, עדיף לבן אדם שיהרגו אותו ולא יהרסו לו את הבית"

לי מזכירה ההשואה שעשה פיסל עם פינוי גוש קטיף עוד היבט של ההתנתקות: גם אז הבטיחה המדינה כי יש פתרון לכל מתישב וגם אז התברר כי הצהרותיה של המדינה רחוקות מהאמת. זה היה כשדובר ב-8000 תושבים בלבד, שמאחוריהם עמדו העוצמה הפוליטית של המתנחלים. תארו לעצמכם איך יראה הטיפול בכמעט 100,000 ערבים-בדואים החיים בישובים בלתי מוכרים, הקבוצה העניה וחסרת הכוח הפוליטי ביותר בישראל. בגוש קטיף היתה לכל הפחות "הרגישות" המפורסמת. עד היום מלווים את המתישבים עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים שאמורים לעזור להם להתמודד עם המשבר וללוות את ההתמודדות עם החיים החדשים שאחרי הפינוי. במקרה של הבדואים אין רמז להעירכות כלשהיא של גורמי הרוחה ובריאות הנפש להתמודדות עם המורכבות הרגשית של הריסת בתים. במקרה הזה מדובר כנראה ב"נחישות ובגסות" סתם.

החיים לא פינקו את פיסל. הוא עשה לא מעט טעויות, התמכר לאלכוהול, הסתבך עם החוק ומרצה עכשיו עבודות שרות במקביל לטיפול הגמילה שהוא עובר. הריסת בית אף פעם לא באה בזמן טוב. עכשיו גרים פיסל ואחיו עם נשותיהם (שתיהן הרות), ששה ילדים קטנים, אח צעיר ואם זקנה במבנה של שני חדרים. כולם ישנים בחדר אחד על מזרונים. לפיסל יש שתי בנות חולות הזקוקות לטיפול ולמסגרות של חינוך מיוחד. אחת חולה באסתמה קשה, השנייה כבדת שמיעה. חיי המשפחה סובבים סביב הטיפול בילדות האלה.

הריסת הבית הייתה ללא ספק טראומטית עבור המשפחה כולה. כבר כמה חדשים שהילדים לא מפסיקים לבכות ולהתעורר בלילה עם סיוטים. כולם בבית קצרי רוח ועצבניים. יש צעקות, מריבות עם האישה, לפעמים פיסל עוזב את הבית כדי לא לאבד שליטה. "יש זמנים שהחיים נראים לי שחורים, אני פשוט לא יודע מה לעשות, לאן ללכת עם הילדים שלי, מאיפה להביא כסף".
הוא פנה לרשויות הרווחה במועצה המקומית אבו בסמה שאמורה לתת שירותים גם לכפרים בלתי מוכרים וביקש עזרה פסיכולוגית לילדים שסובלים מאז ההריסה. אמרו לו שאין להם שום אפשרות לעזור לו. הציעו לו לפנות לתנועה האסלאמית, שם אולי יגישו לו עזרה. "לא האמנתי שזה מה שמציעים לי בלשכת רוחה השייכת למדינה."

מה אפשר לעשות ?

"ארגוני הזכויות עושים עבודה טובה בהגדלת המודעות של הציבור לבעיות של הבדואים בנגב. אבל הם עסוקים מדי בתלונות על יהוד הנגב, אפליה אידיאולוגית של הערבים וכו', טענות שנכונות בחלקן אבל לא תמיד עוזרות למציאת פתרון" אומר אלי עצמון.

לדבריו, יש הרבה מה לעשות במישור המשפטי והתכנוני ובהעצמת החברה הבדואית להתמודדות עם נושא ההריסות.
אחד הדברים שחשוב לעשות הוא ללמד את הציבור הבדואי את המושגים הבסיסיים של החוק, כדי שידעו מול מה הם עומדים. חשוב שעורכי הדין שפועלים מול בתי המשפט בתיקים כאלה יכירו את הטיעונים המתאימים ומה צריך לעשות כדי להוכיח את אזלת ידה של המנהלת במתן פתרונות חליפיים בכל מקרה ספציפי. התמודדות נכונה בבית המשפט יכולה בהחלט לסכל הריסה, אבל בגלל חוסר ידע של הנתבעים ושל עורכי הדין שלהם, יש הריסות שיכלו להימנע.

יש צורך בתביעות ובעתירות של הבדואים כנגד המדינה שיחייבו אותה להגביל בזמן את המצב הבלתי נסבל הקיים היום ולהסדיר ע"פ חוק את ההתיישבות ומתן השירותים באופן זמני. יש לגישה הזו תקדימים מוצלחים אפילו ברהט. זה יאפשר לבדואים לנהל את חייהם במסגרת חוקית כל זמן שאין פתרון קבוע ויאלץ את המדינה להפסיק את אחיזת העיניים ולהתחיל להציע פתרונות ריאליים.

עתירה: לתת ייצוג לנשים וערבים במועצת מקרקעי ישראל

כתיבת תגובה

מנהל מקרקעי ישראל אוחז בעוצמה שלטונית יוצאת דופן, כגוף האחראי על 93% מהקרקעות במדינה. כל חברי המועצה המנהלת אותו הם גברים יהודים.

עו"ד ראויה אבו רביעה, צילום:משה בלמס

האגודה לזכויות האזרח ועמותת "איתך معك " עתרו לבג"ץ בתחילת השבוע בדרישה למתן ייצוג הולם כחוק לנשים ממגוון קבוצות האוכלוסייה ולערבים במועצת מקרקעי ישראל. בעתירה, שנכתבה על ידי עו"ד ראויה אבורביעה, מובאת רשימה של סעיפי חוק, תקדימי בג"ץ והנחיות היועץ המשפטי לממשלה בדבר חובת רשויות המדינה לפעול לקידום ייצוג הולם של מיעוטים במועצות ובועדות ציבוריות.

בעתירה מובאים דברים שכתבה פרופ' דפנה ברק-ארז, לפיהם מינהל מקרקעי ישראל אוצר בידו עוצמה ייחודית ביחס לרשויות מינהליות אחרות, באופן שאף מקשה על מציאת מקבילות במדינות מערביות אחרות.

בעבר הורכבה מועצת המינהל גם מאנשי אקדמיה ונציגי ציבור, באופן שאפשר גמישות רבה יותר, ואכן, בעקבות עתירה של האגודה לזכויות האזרח מונו שני חברים ערבים למועצת המינהל. אלא שבשנת 2009 שונה החוק כך שמלבד שני נציגי קק"ל (יהודים, גם מתוקף הגדרת מטרות קק"ל), כל חברי המועצה הם עובדי משרדי הממשלה. הרכב המועצה שמונה בנובמבר 2009 כולל אך ורק גברים יהודים.

בעקבות פנייתה של איתך معك לממשלה בדרישה למתן ייצוג הולם לנשים במועצת מקרקעי ישראל, הודו במשרד ראש הממשלה כי אכן, היעדר ייצוג לנשים במועצת מקרקעי ישראל מנוגד לחוק שיווי זכויות האשה והצהירו כי "יפעלו בעתיד" על מנת שכל משרד ממשרדי הממשלה יציע בעתיד נציגים משני המגדרים. גם בעתירה לבג"ץ בדרישה למינוי נשים לועדת טירקל, הודיעה המדינה כי "תפעל בעתיד למען ייצוג הולם" ניסיונות העמותה לקבל פירוט על האופן שבו המדינה מתעתדת לפעול להגברת השוויון לא נענו.

עו"ד ראויה אבורביעה, האגודה לזכויות האזרח: "למנהל מקרקעי ישראל, כאחד הגופים החזקים במדינה, יש השפעה ישירה על סוגיות של כלכלה וחלוקת משאבים, ובפרט, על האפליה בין יהודים לערבים. על ממשלת ישראל לקיים את החוק ולפעול לייצוג הולם לנשים ולערבים במועצת המינהל."

עו"ד ענת טהון-אשכנזי, איתך معك: "מינוי נשים וערבים לתפקידים בכירים איננו רק עניין סמלי, אלא יש לו את הפוטנציאל להגדיל את ההשפעה של קבוצות מיעוט, ובסופו של דבר, את השוויון בחלוקת המשאבים. במקום ליישם את החוק ולקדם שוויון, הממשלה מתחמקת מחובותיה."

בג"צ 8318/10

לעתירה:
http://www.acri.org.il/pdf/petitions/hit8318.pdf

לפרטים נוספים,

נירית מוסקוביץ'
דוברת
האגודה לזכויות האזרח בישראל

משרד (ישיר): 073-7050763
נייד: 052-3410631

nirit(at)acri.org.il
www.acri.org.il

%d בלוגרים אהבו את זה: