יום של אומץ בלתי רגיל באל עראקיב

כתיבת תגובה

גדי אלגזי מהבולטים שבפעילים לזכויות הבדואים באל עראקיב, שנעצר ושוחרר אתמול, פרסם מכתב קצר המחזק את ידי התושבים והפעילים וקורא להמשך המאבק הבלתי אלים.

מחר: קואליצית הארגונים התומכים בתושבי אל עראקיב מזמינים את הציבור להגיע לכפר מחר, שבת ה-12.2.2011  לביקור תמיכה והזדהות באל עראקיב ובטוייל אבו ג'רוול.

פרופ' גדי אלגזי, ויקיפדיה, צילום: אורי ברייטמן

האלימות חסרת תקדים שמפעילה המשטרה היא חלק ממדיניות שנועדה לשבור את רוחם של המתנגדים ולבודד אותם. כחלק מהאסטרטגיה הזו המשטרה מבצעת מעצרים ודורשת מבתי המשפט להוציא צווי הרחקה לפעילים. המטרה המרכזית היא לסלול את הדרך לפינוי עשרות כפרים נוספים במינימום התנגדות. הטלת כל כובד משקלה של המערכת על פעילים ותושבים הנאבקים במאבק בלתי אלים עלולה להיות אפקטיבית כאשר המאבק נותר מקומי ומוטל על כתפיהם של תושבים ופעילים בודדים. אסטרטגיה זו נוסתה כבר נגד משפחת א-טללקה שהקימה מחדש את כפרם טוויל אבו ג'רוול. לאחר שנהרס הכפר למעלה מ-40 פעם במהלך 2007-8 עצרה המשטרה ביום אחד 19 מבני המשפחה. 8 מהם עצורים עד היום כמעט 8 חודשים לאחר מעצרם ומשפטם לא הסתיים עדיין. עלינו ללמוד מהדוגמה הזאת ולא להניח לתושבי אל עראקיב להשאר לבד במאבקם.

פרופ' גדי אלגזי, הוא מהמנהיגים העיקשים והעקביים של המאבק באל עראקיב, שמסירותו האישית וענוותו הן השראה לרבים. אלגזי נמנה על קבוצה שאינה נרתעת מלשלם מחיר אישי על עקרונותיה. זוהי הפעם השניה שאלגזי נעצר באל עראקיב בתוך שלושה שבועות. ברור עם זאת שלא די במספר מצומצם של פעילים מסורים. לנוכח המשימה של עצירת הנישול בנגב דרושים היום המונים.

זוהי שעת מבחן לנגב: האם יצאו אלפים לתמוך באל עראקיב ?

אל עראקיב היא סמל: לא מדובר רק בפינוי של כמה מאות תושבים אלא בנישול של עשרות אלפים בעשרות כפרים בלתי מוכרים בנגב.

חשובה על כן התעוררות והתגיסות של המנהיגות המקומית והארצית.

התלכדותם של ציבורים נוספים בראשם הציבור הבדואי בנגב ותושבי הנגב היהודים היא קריטית.
חשוב להיות בכל מקום שבו ישנן פעולות שנועדו לנשל את הבדואים מאדמתם, להרוס בתים או כפרים שלמים. יש חשיבות עצומה על כן להגיע מחר ובימים הבאים לאל עראקיב ולהראות לממשלה שנישול הבדואים יתקל בכוחות בהקף שלא שוער  עוד.

עלינו להוכיח שתחת כל פעיל שנעצר ומורחק יקומו עשרה !

דבריו של גדי אלגזי היום: פורסם ע"י תנועת תארבוט-התחברות

יום אתמול באלעראקיב היה יום קשה, מן הקשים שידעתי, אבל אל תשכחו – גם יום של אומץ לב בלתי רגיל, של מחאה עממית נחושה ובלתי אלימה. אני מקווה שנפרסם דו"ח קצר על אירועי היום בהמשך, ובינתיים, אני מבקש רק שתסתכלו שוב בתמונה הזו של נג'וה אבו-מדיגם האמיצה, בתו האמיצה של אבראהים, שחיבקה את אביה ונאחזה בו בחוזקה כשהשוטרים באו לקחת אותו. נג'וה נשארה איתנו. כאן היא ברגע קשה מיד לאחר המעצר, ליד שייח' סיאח – כולנו היינו כבר מעוכבים – אבל הלואי שהייתם יכולים לראות אותה דקות לאחר מכן, מטיחה את העוול בפני שלוחיו, קוראת לעשות צדק, מחזקת את רוח כולם.

נגו'ה אבו מדיע'ם והשייח סייח

מעצרם של אחמד שהוכה קשה ואבראהים הוארך היום [ששי] עד יום שני. אדהם בן השש-עשרה חוייב לשהות רק בבית-הקברות; יובל הלפרין, אמנון לוטן ואני שוחררנו ממעצר באחת בלילה – אבל בית המשפט הוציא לנו צווי הרחקה מהמקום. תודה לחברות ולחברים מאלעראקיב ומבאר-שבע ולחברינו מפורום דו-קיום בנגב שבאו גם בלילה לבית המשפט לשמוע עוד פרק במסע הדיכוי ולחבק. היינו צריכים את זה.

צווי הרחקה לתושבי אלעראקיב נועדו לרוקן את המקום מתושביו, לסלול את הדרך למסע הנישול של הקק"ל. צווי ההרחקה לנו הפעילים נומקו במפורש בצורך להשלים את עבודות הקק"ל. הקק"ל צריכה בולדוזרים, שתילים, תרומות ומעצרים. אלעראקיב צריכה סולידריות. בואו מחר, בואו בשבוע הבא – אלעראקיב קוראת!

מודעות פרסומת

בידינו או בידי הגורל- על הסרט "גבעות גורל" של ליאור קאופמן

כתיבת תגובה

מאת: משה בלמס

"גבעות גורל" סרטו של ליאור קאופמן עוקב אחרי מוחמד אלטללקה ובני משפחתו בניסיונם להקים מחדש כפר על אדמות אבותיהם בטוייל אבו ג'רוול. הסרט נע בין האישי לפוליטי, כאשר גיבור הסרט עובר בהדרגה תהליך שבו מאבקו על עתיד ילדיו משנה את השקפתו הרוחנית. זאת, על רקע המציאות של אי ההכרה בזכויות של בדואים על קרקע וכפירה בזכותם לבחור את אורח חייהם.

"מי שיש לו דבר כזה ליד הבית לא רוצה לחזור ללקיה"

שבט אטללקה חי באזור גבעות גורל עד תחילת שנות ה-50. בתחילת שנות החמישים פונו בני השבט ללקיה במסגרת מדיניות הממשלה לרכז את הבדווים באזור הסייג. עד היום לא קיבל השבט קרקע חליפית כפי שהובטח לו. כתוצאה מכך חיים כמה מאות מבני השבט בפאתיה המערביים של לקיה על אדמות שאינן שלהם בשכונת פחונים צפופה, ללא תשתיות וללא מקורות תעסוקה.

הסרט עוקב אחרי מוחמד ומשפחתו בניסיונם להיאחז מחדש באדמה כאשר פעם אחרי פעם מגיעים הבולדוזרים של מנהל מקרקעי ישראל, שוטרים ואנשי הסיירת הירוקה הורסים את המבנים ואת האוהלים שבנו, עוקרים עצים ומשמידים יבולים.

בראיון לרינו צרור סיפר ליאור קאופמן כי הגיע לסיפור של מוחמד אלטללקה במקרה. הרעיון המקורי שלו היה לעשות סרט על איכר התלוי ביבולים שלו למחייתו. הוא הגיע לבדואים כי שמע שאצלם אפשר עוד למצוא חקלאים כאלה. כאשר התקרב לשבט אטללקה גילה כי הם אמנם רוצים מאד להיות חקלאים ולחיות מתוצרתם אבל המדינה אינה מאפשרת להם לבחור את אורח החיים שלהם.
ואמנם זה ליבו של המאבק שמנהל מוחמד. זה אינו מאבק על קרקע כמייצג רכוש ועצמה אלא מאבק על הזכות להגדיר בעצמו את אורח חייו ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. מוחמד ובני השבט שלו רוצים לחיות על האדמה ולהתפרנס ממנה, ומסרבים להשלים עם דחיקתם לתוך העירות שהקימה המדינה עבורם והפיכתם לפועלי יום עניים. הם מגלים שזה לגמרי לא פשוט.

התהליך שעובר מוחמד הוא תהליך של מודעות עצמית, רוחנית ופוליטית. בתחילה הוא מקל ראש במציאות החברתית והפוליטית שמציבה אותו אל מול הבולדוזרים. הוא מתעקש לבנות מחדש פעם אחר פעם את מה שנהרס וחושב שדי בעיקשותו כדי לנצח את המערכת. בהדרגה הוא מגלה כי הבניה מחדש, ההשתתפות בהפגנות ואפילו הדיונים בכנסת אינם מקרבים את הבעיה שלו לפתרון. לליבו מתגנב החשד שמי שיכול לפתור את הבעיה כלל אינו מעוניין בפתרון.

בינתיים, הופך מחיר ההצמדות לקרקע להיות בלתי נסבל. המעצרים התכופים של בני משפחה גורמים לסבל ולנזקים כספיים והמאבק המשפטי שהשבט העני צריך לממן הוא יקר. הבניה מחדש עולה כל פעם כסף וההריסה מסכלת את יכולתם להתפרנס מהאדמה. אביו הזקן לא עומד במתח ונפטר מהתקף לב שלושה ימים לאחר ביקור הבולדוזרים.

מוחמד מונע מאהבתו וממחויבותו למשפחה שלו חייב להביא הביתה כסף. הוא עובד מחוץ לכפר כפועל בנין בקרית גת או בתל אביב כדי לפרנס אותם. באחד מרגעי השיא של מודעותו העצמית, בזמן שהמצלמה מלוה אותו כשהוא גורר בלוקים באתר בניה כלשהו על רקע בתי מידות מודרניים בתל אביב, הוא מבין מדוע מונעת ממנו המדינה להגשים את חלומו ולהיות חקלאי על אדמתו:

"במקום לעבוד בחקלאות באדמה שלנו…נותנים לנו לעבוד ככה כל החיים כמו חמורים…שנהיה פועלים שלהם תמיד כל הזמן".

הוא מתבגר, נוכח בקוצר ידו ומבין שהכוחות הפועלים עליו גדולים בהרבה ממידותיו. היומרה הרציונאלית והמודרנית של מוחמד,  המאפיינת אותו בחלקים הראשונים של הסרט לפיה עבודתו בעולם היא שקובעת את גורלו, מתחלפת לקראת סופו בדבקות דתית ובשאיפה לאחדות איסלמית.
רגע לפני הייאוש או כמוצא נפשי אחרון מול הכישלון הוא מבקש נחמה בחיק האיסלם שמבטיח לו כי בדרכם הנסתרת של הגורל או האל תשתנה המציאות לטובתו.

הבימוי של קאופמן והעריכה של גבי שיחור משתפים את הצופה בדרמה הנפשית של הגיבור באמצעים מינוריים ובהרבה מאוד איפוק. אין כאן נאומים פוליטיים חוצבי להבות ואין התנגשויות רוויות יצרים. יש רק דימויים מדויקים, משפטים קצרים וחיבורים שלוכדים עולם שלם של תרבות ורגש, ומובילים את הצופה במסלול המפותל של הגורל, הפוליטיקה או האיוולת. תבחרו בעצמכם.
_______________________________________________________________________________

הקרנה מיוחדת בנוכחות הבמאי תתקיים במולתקא, רח' שלמה המלך 7, באר שבע, היום 11.1.2011 בשעה 20:00
דף הארוע בפייסבוק

פרומו הסרט:

קול קורא: מחאה נגד הריסת בתים ומעצרי הפחדה

כתיבת תגובה

הריסות טוויל אבו ג'רוול

המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, פורום דו קיום בנגב וקבוצת סטודנטים בדווים באוניברסיטת ב"ש פרסמו היום קריאה להצטרף לעצרת מחאה שתתקיים ביום א' ה-14 בנובמבר ב-9:30 בבוקר מול בית המשפט המחוזי בב"ש. העצרת היא הפגנת סולידאריות עם משפחת א-טללקה ששמונה מבינה עצורים כבר חמישה חדשים.
בין העצורים ארבעה אחים ממשפחה אחת ועוד שני אחים ממשפחה נוספת. מעצרם של השמונה, שלמעט אחד מהם, כולם בעלי משפחות, הביאה את המשפחה המורחבת למשבר כלכלי קשה ביותר. מעצרם נועד להכות במשפחת א-טללקה ולחסל סופית את מאבקם על אדמות טוויל אבו ג'רוול.

שיטה זו של מעצרי הפחדה, כאשר הראיות שבידי המשטרה הן קלושות, נועדה לסמן לקהילות נוספות בנגב כי המחיר שישלמו על התנגדות למדיניות ההריסה והנישול שנוקטת הממשלה בנגב תגבה מהם מחיר כבד גם אם תוכח חפותם בבית המשפט.

זוהי למעשה סתימת פיות בחסות החוק ומערכת המשפט.

קראו גם: כך מנסה המדינה לרסק את משפחת א-טללקה
דף הארוע בפייסבוק

כך מנסה המדינה לרסק את משפחת א-טללקה

2 תגובות

מוחמד א-טללקה

בקצה העיירה לקיה נגמר הכביש המאובק ומתחילה דרך עפר מפותלת זרועה אבנים המטפסת בין פחונים, מכלאות וחצרות עפר. אנחנו נוסעים בטנדר סוברו חבוט אל ביתו של מוחמד א-טללקה. שני ילדים כבני חמש, זעירים, כמעט חסרי משקל יושבים בינינו. אחד מהם הוא בנו של בן דודו של מוחמד שעצור כבר חמישה חדשים יחד עם שבעה בני משפחה נוספים. השמונה מואשמים בשורת עברות שטפלה עליהם המשטרה כדי לחסל אחת ולתמיד את מאבקם על אדמות הכפר ההיסטורי טווייל אבו ג'רוול (גבעות גורל).

שני חדרים ומטבח מרוצפים בטון מוחלק, חלון שבור, חצר שבשוליה כמה עצי זית, רבאב (כלי מיתר בדואי) שמוחמד הביא פעם מירדן תלוי על הקיר. כאן אין קו ישר אחד. בכל פינה ניכר המאמץ לשוות למבנה המאולתר מראה של בית. אני לוגם מהתה המתוק וחושב על עוד כמעט מאה אלף אנשים החיים בנגב בתנאים דומים, חלקם בעוני מרוד אפילו יותר. גם את הבית הזה עלולה המדינה להרוס ולאן ילכו אז? אין שום פתרון.

מוחמד שורד. עובד קצת בגינון עובד קצת בבנין עושה מה שיכול, מתרחק מצרות, מקפיד על התפילות, נעשה יותר דתי. הדבר היחיד שנותן לו תקווה וגם מרסן אותו היא האמונה באלוהים. לא פחות מ-43 פעמים הרסו את הכפר שלו בטווייל אבו ג'רוול. שמונה מבני משפחתו עצורים כבר חמישה חדשים. המשפחות שלהם על סף התמוטטות, הילדים לא מבינים מדוע הורסים להם בתים וגם לוקחים את אבא. מוקד מיזאן מממן חלק מהייעוץ המשפטי, אבל כמעט אף אחד לא עוזר. בתוך המשפחה המורחבת, מי שלא נעצר עושה עבור האחרים מה שיכול.

בשכונה שבה גר מוחמד עם אשתו וחמשת ילדיהם גרים כמה מאות מבני משפחת טללקה על אדמה השייכת לבעל קרקעות מהסביבה. הקרקעות שחיו עליהם שנים רבות בטווייל אבו ג'רוול (גבעות גורל) נגזלו על ידי המדינה והם נותרו חסרי כל. בשנות ה-70 הייתה להם הזדמנות לקנות קרקע בלקיה. הם שילמו למינהל מקרקעי ישראל עבור מגרשים שלא קיבלו עד היום. אין ספור פעמים ביקשו מהמינהל לתת להם את הקרקע שקנו או לפחות להצביע על מקומה, אבל עד היום זה לא קרה. את מסמכי הרכישה הם שומרים למזכרת. זה נשמע דמיוני, אבל יש לא מעט מקרים כאלה. "זאת לא מדינה", אומר לי מוחמד, "זאת מאפיה, לא מעניין אף אחד מה יקרה לך ולאיפה תלך."

הם לא רצו בעימותים עם המדינה אומרים לי כמה מבני משפחת א-טללקה. אם היו מציעים להם פתרון חליפי סביר היו מקבלים אותו, אבל המשפחות גדלו. המצוקה הכריחה אותם לצאת משכונת הפחונים שלהם בפאתי לקיה ולנסות פתרון אחר. הם גרו באוהלים, במערות שבשטח וניסו להיאחז מחדש בקרקע שלהם. פעם אחר פעם הגיעו הבולדוזרים והרסו כל מה שהקימו שם. הכאב היה בלתי נתפס אבל הם לא ויתרו.
חשבו שלא יכול להיות יותר גרוע מאשר לחיות בצפיפות הזו, נתונים לחסדי בעל הקרקע, ללא כבישים ללא חיבור מסודר של חשמל ומים. אבל המדינה לימדה אותם אחרת, יכול להיות הרבה יותר גרוע.

ב-20 ביוני השנה עצרה המשטרה 18גברים מבני המשפחה ושתי נשים עוקבו לחקירה. כל המעצרים נעשו ביום אחד בבתיהם או במקומות עבודתם במבצע מתוכנן שנועד להכות במשפחת א-טללקה.

עו"ד סבר אבו ג'מע פרקליטם של כמה מהנאשמים אומר כי למרבה הצער מחליפה מדיניות הממשלה נגד הבדואים את החוק. אף שבתי המשפט אינם חותמת גומי, הם מאפשרים למשטרה, לוועדה המחוזית לתכנון ובניה ולמינהל מקרקעי ישראל לרמוס את החוק ברגל גסה. תביעת הבעלות של משפחת א-טללקה על שטחי הכפר ההיסטורי שלהם עדין נדונה בבתי המשפט וטרם הוכרעה, למרות זאת הרסו הרשויות את בתי א-טללקה אינספור פעמים. החוק קובע כי אין להרוס בית מבלי למצוא פתרון מגורים הולם לדייריו. בכל זאת מוציאה הועדה לתכנון צווי הריסה ברחבי הנגב ומממשת אותם תוך התעלמות מהחוק. במרבית המקרים לא מוגש אפילו ערעור על צווי הריסה כי הגשת ערעור מותנית בהפקדה של 5000 או 6000 ₪ תוך 72 שעות, סכום שעבור רבים מתושבי הנגב הוא סכום עצום, מה גם שלעיתים קרובות מוציאה הועדה צווי הריסה לכמה בתים של אותה משפחה מורחבת. אם נדחה הערעור בעלי הבתים מאבדים גם את הבית, גם את האגרה ששילמו ונתבעים לבסוף לשלם על ההריסה עצמה. זהו עוול שזועק לשמים והוא קורה לערבים בלבד.

אנחנו נוסעים לח'ורה לפגוש את סאלם אחד משמונת העצורים. היחיד ששוחרר למעצר בית ויושב בבית דודו בח'ורה. השאר עדיין בבתי כלא.
כתב האישום נגד כל השמונה כולל תקיפה של עובדי ציבור, גרימת נזק לעצים, הצתה של טרקטורים וקשירת קשר לביצוע עברה. אין ראיות ישירות בתיק הזה למעט הודאות של שלושה מהנאשמים שיש בינן סתירות עצומות. לטענת הנתבעים ההודאות נגבו בדרכים בלתי לגיטימיות.

בכל חומר הראיות הכולל כשבעה ארגזים של מסמכים אין ולו הצבעה אחת על מי מהנאשמים כמי שביצע עברה מסוימת בזמן מסוים. קרו הרבה דברים בטווייל אבו ג'רוול על רקע ההריסות, אבל כדי להאשים אדם בעברה פלילית הראיות צריכות להצביע עליו. אי אפשר להאשים חצי משפחה בעברות שנעשו אולי על יד מי מהם. החוק הפלילי אינו מתיר להפוך אנשים לשעיר לעזאזל וזה מה שמנסה המשטרה לעשות. לא במקרה ארבעה מהנאשמים הם בניו של מנהיג השבט.
בדיונים בבית המשפט מניחים אנשי ימ"ר דרום את הארגזים עמוסי המסמכים מול פניו של השופט שכבר רמז להם שמספר הארגזים לא עושה עליו רושם. הפרקליטות זקוקה לראיות של ממש אבל מנסה להטביע את הסנגוריה ואת בית המשפט בכמויות של חומר.

עכשיו לן סאלם בסככה מצופה ברזנט הסמוכה לבית הדוד. בית המשפט הסכים לשחרר את השאר למעצר בית רק אם ימצא להם מקום מרוחק מהנגב בו יוכלו לשהות. מקום כזה המקובל על בית המשפט אין והם נאלצים להישאר במעצר.
סאלם מתפלא על הביקור שלי. מה אני כבר יכול לעשות בשבילו ? הוא בן פחות משלושים, רזה מאד, חיוכו רפה ומבטו מושפל. מראהו כשל אדם בן 50 שהחיים הכריעו אותו. כמעט חמישה חדשים בכלא. אין אוכל לילדים. אין כסף לעורכי דין. המדינה הפכה אותו לפושע והוא לא יודע מה לספר לילדים שלו. אין שום גאווה בהסתבכות עם המשטרה. המשפט בעוד פחות משבועיים.

המטרה שסימנה המשטרה ברורה: להכות במשפחת א-טללקה בכל הכוח כדי שלא יוכלו שוב להרים את הראש, כדי שלא יעיזו לחשוב אפילו על האדמה שעליה קבורים חמישה דורות לפחות של בני טללקה.
להכות בהם כל כך חזק שגם במקומות אחרים בנגב לא יעזו התושבים להתנגד. ימהרו כמו כבשים לתוך ערי המכלאות מוכות האבטלה והעוני ויחדלו מלחלום על עתיד טוב יותר לילדיהם.

ב-14 בנובמבר יחל משפטם של השמונה : יאסר א-טללקה, מוחמד עגיל א-טללקה, שריף א-טללקה, מוחמד עלי א-טללקה, פרס עקיל א-אטללקה, עמר א-טללקה, עקב א-טללקה, סאלם עקיל א-טללקה, בבית המשפט המחוזי בבאר שבע.

 

%d בלוגרים אהבו את זה: