יום של אומץ בלתי רגיל באל עראקיב

כתיבת תגובה

גדי אלגזי מהבולטים שבפעילים לזכויות הבדואים באל עראקיב, שנעצר ושוחרר אתמול, פרסם מכתב קצר המחזק את ידי התושבים והפעילים וקורא להמשך המאבק הבלתי אלים.

מחר: קואליצית הארגונים התומכים בתושבי אל עראקיב מזמינים את הציבור להגיע לכפר מחר, שבת ה-12.2.2011  לביקור תמיכה והזדהות באל עראקיב ובטוייל אבו ג'רוול.

פרופ' גדי אלגזי, ויקיפדיה, צילום: אורי ברייטמן

האלימות חסרת תקדים שמפעילה המשטרה היא חלק ממדיניות שנועדה לשבור את רוחם של המתנגדים ולבודד אותם. כחלק מהאסטרטגיה הזו המשטרה מבצעת מעצרים ודורשת מבתי המשפט להוציא צווי הרחקה לפעילים. המטרה המרכזית היא לסלול את הדרך לפינוי עשרות כפרים נוספים במינימום התנגדות. הטלת כל כובד משקלה של המערכת על פעילים ותושבים הנאבקים במאבק בלתי אלים עלולה להיות אפקטיבית כאשר המאבק נותר מקומי ומוטל על כתפיהם של תושבים ופעילים בודדים. אסטרטגיה זו נוסתה כבר נגד משפחת א-טללקה שהקימה מחדש את כפרם טוויל אבו ג'רוול. לאחר שנהרס הכפר למעלה מ-40 פעם במהלך 2007-8 עצרה המשטרה ביום אחד 19 מבני המשפחה. 8 מהם עצורים עד היום כמעט 8 חודשים לאחר מעצרם ומשפטם לא הסתיים עדיין. עלינו ללמוד מהדוגמה הזאת ולא להניח לתושבי אל עראקיב להשאר לבד במאבקם.

פרופ' גדי אלגזי, הוא מהמנהיגים העיקשים והעקביים של המאבק באל עראקיב, שמסירותו האישית וענוותו הן השראה לרבים. אלגזי נמנה על קבוצה שאינה נרתעת מלשלם מחיר אישי על עקרונותיה. זוהי הפעם השניה שאלגזי נעצר באל עראקיב בתוך שלושה שבועות. ברור עם זאת שלא די במספר מצומצם של פעילים מסורים. לנוכח המשימה של עצירת הנישול בנגב דרושים היום המונים.

זוהי שעת מבחן לנגב: האם יצאו אלפים לתמוך באל עראקיב ?

אל עראקיב היא סמל: לא מדובר רק בפינוי של כמה מאות תושבים אלא בנישול של עשרות אלפים בעשרות כפרים בלתי מוכרים בנגב.

חשובה על כן התעוררות והתגיסות של המנהיגות המקומית והארצית.

התלכדותם של ציבורים נוספים בראשם הציבור הבדואי בנגב ותושבי הנגב היהודים היא קריטית.
חשוב להיות בכל מקום שבו ישנן פעולות שנועדו לנשל את הבדואים מאדמתם, להרוס בתים או כפרים שלמים. יש חשיבות עצומה על כן להגיע מחר ובימים הבאים לאל עראקיב ולהראות לממשלה שנישול הבדואים יתקל בכוחות בהקף שלא שוער  עוד.

עלינו להוכיח שתחת כל פעיל שנעצר ומורחק יקומו עשרה !

דבריו של גדי אלגזי היום: פורסם ע"י תנועת תארבוט-התחברות

יום אתמול באלעראקיב היה יום קשה, מן הקשים שידעתי, אבל אל תשכחו – גם יום של אומץ לב בלתי רגיל, של מחאה עממית נחושה ובלתי אלימה. אני מקווה שנפרסם דו"ח קצר על אירועי היום בהמשך, ובינתיים, אני מבקש רק שתסתכלו שוב בתמונה הזו של נג'וה אבו-מדיגם האמיצה, בתו האמיצה של אבראהים, שחיבקה את אביה ונאחזה בו בחוזקה כשהשוטרים באו לקחת אותו. נג'וה נשארה איתנו. כאן היא ברגע קשה מיד לאחר המעצר, ליד שייח' סיאח – כולנו היינו כבר מעוכבים – אבל הלואי שהייתם יכולים לראות אותה דקות לאחר מכן, מטיחה את העוול בפני שלוחיו, קוראת לעשות צדק, מחזקת את רוח כולם.

נגו'ה אבו מדיע'ם והשייח סייח

מעצרם של אחמד שהוכה קשה ואבראהים הוארך היום [ששי] עד יום שני. אדהם בן השש-עשרה חוייב לשהות רק בבית-הקברות; יובל הלפרין, אמנון לוטן ואני שוחררנו ממעצר באחת בלילה – אבל בית המשפט הוציא לנו צווי הרחקה מהמקום. תודה לחברות ולחברים מאלעראקיב ומבאר-שבע ולחברינו מפורום דו-קיום בנגב שבאו גם בלילה לבית המשפט לשמוע עוד פרק במסע הדיכוי ולחבק. היינו צריכים את זה.

צווי הרחקה לתושבי אלעראקיב נועדו לרוקן את המקום מתושביו, לסלול את הדרך למסע הנישול של הקק"ל. צווי ההרחקה לנו הפעילים נומקו במפורש בצורך להשלים את עבודות הקק"ל. הקק"ל צריכה בולדוזרים, שתילים, תרומות ומעצרים. אלעראקיב צריכה סולידריות. בואו מחר, בואו בשבוע הבא – אלעראקיב קוראת!

בידינו או בידי הגורל- על הסרט "גבעות גורל" של ליאור קאופמן

כתיבת תגובה

מאת: משה בלמס

"גבעות גורל" סרטו של ליאור קאופמן עוקב אחרי מוחמד אלטללקה ובני משפחתו בניסיונם להקים מחדש כפר על אדמות אבותיהם בטוייל אבו ג'רוול. הסרט נע בין האישי לפוליטי, כאשר גיבור הסרט עובר בהדרגה תהליך שבו מאבקו על עתיד ילדיו משנה את השקפתו הרוחנית. זאת, על רקע המציאות של אי ההכרה בזכויות של בדואים על קרקע וכפירה בזכותם לבחור את אורח חייהם.

"מי שיש לו דבר כזה ליד הבית לא רוצה לחזור ללקיה"

שבט אטללקה חי באזור גבעות גורל עד תחילת שנות ה-50. בתחילת שנות החמישים פונו בני השבט ללקיה במסגרת מדיניות הממשלה לרכז את הבדווים באזור הסייג. עד היום לא קיבל השבט קרקע חליפית כפי שהובטח לו. כתוצאה מכך חיים כמה מאות מבני השבט בפאתיה המערביים של לקיה על אדמות שאינן שלהם בשכונת פחונים צפופה, ללא תשתיות וללא מקורות תעסוקה.

הסרט עוקב אחרי מוחמד ומשפחתו בניסיונם להיאחז מחדש באדמה כאשר פעם אחרי פעם מגיעים הבולדוזרים של מנהל מקרקעי ישראל, שוטרים ואנשי הסיירת הירוקה הורסים את המבנים ואת האוהלים שבנו, עוקרים עצים ומשמידים יבולים.

בראיון לרינו צרור סיפר ליאור קאופמן כי הגיע לסיפור של מוחמד אלטללקה במקרה. הרעיון המקורי שלו היה לעשות סרט על איכר התלוי ביבולים שלו למחייתו. הוא הגיע לבדואים כי שמע שאצלם אפשר עוד למצוא חקלאים כאלה. כאשר התקרב לשבט אטללקה גילה כי הם אמנם רוצים מאד להיות חקלאים ולחיות מתוצרתם אבל המדינה אינה מאפשרת להם לבחור את אורח החיים שלהם.
ואמנם זה ליבו של המאבק שמנהל מוחמד. זה אינו מאבק על קרקע כמייצג רכוש ועצמה אלא מאבק על הזכות להגדיר בעצמו את אורח חייו ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. מוחמד ובני השבט שלו רוצים לחיות על האדמה ולהתפרנס ממנה, ומסרבים להשלים עם דחיקתם לתוך העירות שהקימה המדינה עבורם והפיכתם לפועלי יום עניים. הם מגלים שזה לגמרי לא פשוט.

התהליך שעובר מוחמד הוא תהליך של מודעות עצמית, רוחנית ופוליטית. בתחילה הוא מקל ראש במציאות החברתית והפוליטית שמציבה אותו אל מול הבולדוזרים. הוא מתעקש לבנות מחדש פעם אחר פעם את מה שנהרס וחושב שדי בעיקשותו כדי לנצח את המערכת. בהדרגה הוא מגלה כי הבניה מחדש, ההשתתפות בהפגנות ואפילו הדיונים בכנסת אינם מקרבים את הבעיה שלו לפתרון. לליבו מתגנב החשד שמי שיכול לפתור את הבעיה כלל אינו מעוניין בפתרון.

בינתיים, הופך מחיר ההצמדות לקרקע להיות בלתי נסבל. המעצרים התכופים של בני משפחה גורמים לסבל ולנזקים כספיים והמאבק המשפטי שהשבט העני צריך לממן הוא יקר. הבניה מחדש עולה כל פעם כסף וההריסה מסכלת את יכולתם להתפרנס מהאדמה. אביו הזקן לא עומד במתח ונפטר מהתקף לב שלושה ימים לאחר ביקור הבולדוזרים.

מוחמד מונע מאהבתו וממחויבותו למשפחה שלו חייב להביא הביתה כסף. הוא עובד מחוץ לכפר כפועל בנין בקרית גת או בתל אביב כדי לפרנס אותם. באחד מרגעי השיא של מודעותו העצמית, בזמן שהמצלמה מלוה אותו כשהוא גורר בלוקים באתר בניה כלשהו על רקע בתי מידות מודרניים בתל אביב, הוא מבין מדוע מונעת ממנו המדינה להגשים את חלומו ולהיות חקלאי על אדמתו:

"במקום לעבוד בחקלאות באדמה שלנו…נותנים לנו לעבוד ככה כל החיים כמו חמורים…שנהיה פועלים שלהם תמיד כל הזמן".

הוא מתבגר, נוכח בקוצר ידו ומבין שהכוחות הפועלים עליו גדולים בהרבה ממידותיו. היומרה הרציונאלית והמודרנית של מוחמד,  המאפיינת אותו בחלקים הראשונים של הסרט לפיה עבודתו בעולם היא שקובעת את גורלו, מתחלפת לקראת סופו בדבקות דתית ובשאיפה לאחדות איסלמית.
רגע לפני הייאוש או כמוצא נפשי אחרון מול הכישלון הוא מבקש נחמה בחיק האיסלם שמבטיח לו כי בדרכם הנסתרת של הגורל או האל תשתנה המציאות לטובתו.

הבימוי של קאופמן והעריכה של גבי שיחור משתפים את הצופה בדרמה הנפשית של הגיבור באמצעים מינוריים ובהרבה מאוד איפוק. אין כאן נאומים פוליטיים חוצבי להבות ואין התנגשויות רוויות יצרים. יש רק דימויים מדויקים, משפטים קצרים וחיבורים שלוכדים עולם שלם של תרבות ורגש, ומובילים את הצופה במסלול המפותל של הגורל, הפוליטיקה או האיוולת. תבחרו בעצמכם.
_______________________________________________________________________________

הקרנה מיוחדת בנוכחות הבמאי תתקיים במולתקא, רח' שלמה המלך 7, באר שבע, היום 11.1.2011 בשעה 20:00
דף הארוע בפייסבוק

פרומו הסרט:

קול קורא: מחאה נגד הריסת בתים ומעצרי הפחדה

כתיבת תגובה

הריסות טוויל אבו ג'רוול

המועצה לכפרים הבלתי מוכרים, פורום דו קיום בנגב וקבוצת סטודנטים בדווים באוניברסיטת ב"ש פרסמו היום קריאה להצטרף לעצרת מחאה שתתקיים ביום א' ה-14 בנובמבר ב-9:30 בבוקר מול בית המשפט המחוזי בב"ש. העצרת היא הפגנת סולידאריות עם משפחת א-טללקה ששמונה מבינה עצורים כבר חמישה חדשים.
בין העצורים ארבעה אחים ממשפחה אחת ועוד שני אחים ממשפחה נוספת. מעצרם של השמונה, שלמעט אחד מהם, כולם בעלי משפחות, הביאה את המשפחה המורחבת למשבר כלכלי קשה ביותר. מעצרם נועד להכות במשפחת א-טללקה ולחסל סופית את מאבקם על אדמות טוויל אבו ג'רוול.

שיטה זו של מעצרי הפחדה, כאשר הראיות שבידי המשטרה הן קלושות, נועדה לסמן לקהילות נוספות בנגב כי המחיר שישלמו על התנגדות למדיניות ההריסה והנישול שנוקטת הממשלה בנגב תגבה מהם מחיר כבד גם אם תוכח חפותם בבית המשפט.

זוהי למעשה סתימת פיות בחסות החוק ומערכת המשפט.

קראו גם: כך מנסה המדינה לרסק את משפחת א-טללקה
דף הארוע בפייסבוק

Older Entries

%d בלוגרים אהבו את זה: