אמל אלסנע אלחג'וג' דורגה על ידי עיתון דה-מרקר בין 101 המשפיעים לטובה על החברה הישראלית

כתיבת תגובה

אמל אלסנע נולדה בלקיה כבת החמישית במספר. לדבריה, מבחינתם של הוריה זו היתה כמעט טרגדיה. לאמה היה ברור שהאב, שקיווה לבן זכר לאחר ארבע בנות, יישא אישה אחרת. אבל הוא דווקא הציע הזדמנות אחרונה וקרא לילדה אמל (תקווה), כאות לבנים. ואכן, אחריה נולדו חמישה בנים, אבל היא נשארה עם טעם האכזבה. בגיל חמש, מכיוון שלא היו לה אחים בוגרים, נשלחה לרעות את הצאן לבדה. “למדתי לקחת אחריות, והבנתי שעל כל דבר שמגיע לגברים באופן טבעי אני איאלץ להילחם”, היא מספרת. 20 שנה לאחר מכן נלחמה אלסנע על הזכות לצאת ללימודים לתואר שני בפיתוח קהילתי באוניברסיטת מקגיל בקנדה. עם שובה לישראל הקימה את אג’יק, המרכז הערבי יהודי לשוויון, העצמה ושיתוף. “אל תדברו אתי על דו קיום”, היא מתעקשת, “המטרה שלנו היא לייצר שותפות אמיתית חברתית, סביבתית וכלכלית”. בין השאר פועלת אג’יק להעצמה כלכלית של הנשים בקהילה הבדואית מבלי שזו תפגע במרקם החיים השבטי ובמנהגים המסורתיים.

בין הפרויקטים שהיא מפעילה: הכשרת אמהות חד הוריות לניהול עסקים קטנים בתחום המסעדנות, תוכנית הכשרה לעיצוב וייצור תכשיטים ולעיצוב אופנה, וגם יוזמות לא שגרתיות ומקוריות כמו קורס תקליטניות.

הכתבה המלאה בדה מרקר

מודעות פרסומת

ארבעה סיפורים מהנגב

תגובה אחת

מאת: משה בלמס
פרומו הסרט: ארבעה סיפורים מהנגב
תיעודי  | וידאו  | 55   דקות  |  צבע  |  ערבית, עברית, אנגלית, תרגום לעברית ולאנגלית
במאים: יוסרה אבו כף, כאמלה אבו זע'ילה, מוראד אלפראונה, מאי אלפראונה
צילום: חוריה אבו זע'ילה, עידה אבו זע'ילה
עריכת תמונה: קרלוס ברסלו
עריכת סאונד: רוני קלדרון
מוסיקה: אבי בללי
הפקה: אורי רוזנווקס
פסטיבלים: ירושלים, פסטיבל רחובות לסרטי נשים
תמיכה: הערוץ הראשון, הקרן החדשה לקולנוע וטלוויזיה
_______________________________________________

“4 סיפורים מהנגב " שהוצג במסגרת הפסטיבל ה-7 לסרטי נשים ברחובות היה הזדמנות לראות את החברה הבדואית בנגב דרך עיניהם של 3 במאיות צעירות ובמאי צעיר תושבי רהט שבנגב. זהו נסיון מרגש, עדין מאד ופואטי, להביא בפני קהל ישראלי מקצת מהמתחים הפנימיים שמאפיינים את החברה הבדואית ולחשוף בתוך כך משמעויות העולות מקו התפר שבין המובלעת התרבותית חברתית הבדואית לבין החברה הישראלית. המוסיקה המצויינת של אבי בללי (נקמת הטרקטור) מוסיפה מימד חשוב לסרט ולוכדת את השינוי ואת המסורת. אף אחד מהסרטים אינו מתלהם או מפנה אצבע מאשימה. מדובר במקבץ סרטים בוגר המבין את המורכבות של החיים כמיעוט וכמיעוט בתוך מיעוט ומציע תקוה לשינוי ע"י התבוננות ביקורתית, מעורבות חברתית ושותפות.

הסרט נעשה במסגרת חוג קולנוע בהנחיתו של אורי רוזנווקס שגם הפיק את הסרט. החוג מתקיים זאת השנה ה-6 והניב עד עתה שני סרטים תיעודיים מרשימים. הראשון היה “החוג לקולנוע" שהופק ב-2005-2006 בשיתוף עם הערוץ הראשון, זכה במספר פרסים והוקרן בפסטיבלים רבים בארץ ובעולם.“4 סיפורים מהנגב" הוא הסרט השני שהניב החוג. הקרנתו ברחובות היא ההקרנה הפומבית השניה וברור כי הוא עתיד לעורר ענין רב בזכות אכויותיו הקולנועיות ומשמעותו החברתית גם יחד.התגובות של הקהל שגדש את האולם היו נלהבות וגררו שיחה ארוכה עם הבמאים, המפיק, מנהיגה בדווית בשם אמאל אלסאנע אלחג'וג' וג'ניס אבו האני-אחת הדמויות המיוחדות שהשתתפו בסרט.

אבל לפני כל זה כמה מילים על מבנה הסרט. הסרט הוא למעשה קולאז ' של ארבעה סרטים שבוימו ע"י במאים שונים ועוסקים בהבטים שונים של החברה הבדואית ובעיקר בעיר רהט. העריכה של קרלוס ברסלו חכמה, פשוטה ולא מיגעת. המענין הוא שכמעט כל הסרטים עוסקים למעשה ב"אחר" של הבדואים עצמם, כלומר בנשים, במיעוט כהה העור בחברה הבדואית ובנקודת המבט של אשה בריטית שנישאה לבדואי ונטמעה פחות או יותר בחברה הבדואית. התוצאה היא תמונה המפרקת מבפנים את הסטראוטיפ המוכר של הבדואי הנודד הגברי שמוצאו בערב. החברה הבדואית היום, כך עולה מהסרטים אינה חברה מונוליטית, אלא חברה שמתקיימים בתוכה מתחים חריפים על טווח רחב של צירי זהות מעמדיים, תרבותיים וג'נדריים.

הסרט הראשון של יוסרה אבו כף מספר את סיפורן של צעירות שהוריהן אוסרות עליהן להמשיך בלימודים. במרכז הסרט עומדת דמותה של נערה בדואית שביאושה מהגורל המוכתב לה היא מתאבדת. יוסרה מראינת נשים ונערות המספרות על האוירה שבתוכה חוות נשים צעירות מצוקה כה חריפה, על המרד השקט של הנערות ועל המשיכה של ההשכלה. בתוך כך עולה תמונה עגומה של מצבן של חלק ניכר מהנשים הבדואיות שמוגבלות עדין לסביבה הביתית מכוח הציווי המסורתי, אך גם מחוסר אמצעים כלכליים, מרחק פיזי רב ממוסדות חינוך ואוירה של חוסר תכלית ויכולת המאפיינת לא רק את הנשים הבדואיות אלא גם חלק ניכר מהגברים.

אולם התמונה הכללית של מצב הנשים העולה מרצף הסרטים היא תמונה מורכבת בהרבה.בסרטו של מוראד אלפראונה "אובמה של רהט" מלוה הבמאי את אביו במרוץ בחירות כושל למועצת העיר רהט. המשפחה שייכת למיעוט כהה העור בתוך החברה הבדואית, מנסה לחרוג משוליותה החברתית ולהציע אלטרנטיבה מודרנית לקיום הבדואי המסורתי. אב המשפחה מציע לחבריו חזון של פתיחות, מנהל תקין, השכלה והשתלבות בחיים ובכלכלה המודרניים של ישראל, אבל לא משיג מספיק קולות כדי להכנס למועצה.משפחתו של הבמאי היא המיקרוקסמוס של בשורתו החברתית של האב. אף על פי שאם המשפחה ממשיכה למלא תפקיד מסורתי ואינה יודעת קרוא וכתוב, הדור הצעיר של נשות המשפחה חצה בתמיכתו של האב גבולות רבים. אחת הבנות הפכה לרופאה הבדואית הראשונה, בת אחרת היא עורכת דין ואחרת היא מאי אלפראונה שבימה את הסרט על ג'ניס אל האני.האם הכשלון של האב בבחירות נובע מגזענות כלפי המיעוט השחור, או מדחיה של ההצעה הליברלית שהוא מיצג, בבחירות בהן ניצחה דווקא התנועה האסלמית הדרומית ברהט ?יתכן שמדובר בשניהם.

ברור שאחיזתן של הפטריארכליות והמסורת בחברה הבדואית הן חזקות. אך במציאות הישראלית, האתגר של שמירה על התרבות הערבית והזיקה לעם הפלסטיני, הופכים את טיפוח הזהות הערבית גם לאידיאולוגיה הניזונה מהחיים כמיעוט במדינה יהודית. הקונפליקט בין שמירת הזהות להטמעות בחברה מערבית או בישראליות היהודית, עולה בסרטה של מאי אלפראונה שבמרכזו ג'ניס אבו האני, אשה בריטית הנשואה לבדואי וחיה עם משפחתה ברהט כבר 20 שנה. באופן עקרוני יכלה המשפחה לחיות באנגליה או בסביבה יהודית בארץ, אך דוקא אפשרות הבחירה חידדה עבורם את הצורך לגדל את ילדיהם לזהות וסביבה בדואית וערבית.עם זאת, על אף שג'ניס דוברת כבר ערבית רהוטה, חיה בתוך חברה בדואית וחשה כבדואית אחרי שנים כה רבות, היא ביקורתית כלפי היחס לנשים והמגבלות שמטילות עליהן המסורת. יש לה ביקורת על רמת החינוך, האלימות בין אנשים וכלפי בעלי חיים ובעיקר על הפסיביות של הבדואים בעיצוב סביבתם ותרבותם. את הביקורת שלה היא מתרגמת לפעילות חברתית וחינוכית בקרב נשים וילדים וזורעת סביבה רגישות ותקוה.

לבסוף, הסרט הרביעי "בדואים טובעים כמו אבנים" של כאמלה אבו זע'ילה, מציע כמעט בדרך אגב את המטפורה המענינת ביותר למצבה של החברה הבדואית. הרקע הוא קונקרטי לגמרי. הים לא היה בדורות הקודמים חלק משמעותי של חיי הבדואים יושבי המדבר. אבל בעשורים האחרונים הוא הפך לנגיש ומושך יותר בעיקר עבור הצעירים. עם זאת מסתבר שבכל האזור המיושב בכמעט 200 אלף בדואים לרבות ברהט שבה 45 אלף תושבים אין אפילו בריכת שחיה אחתשאינה שיכת לישוב יהודי. על אף שעל פי תקנות משרד החינוך לימוד שחיה בכתה ה' הוא חלק מתוכנית הלימודים, עשרות אלפי ילדים בדואים אינם לומדים לשחות. כתוצאה מכך המפגש שלהם עם הים מסתיים לעיתים קרובות באסון. בסרט משוחחת הבמאית עם כמה אנשים שיקירהם טבעו ובהמשך לוקחת על עצמה ללמד את ילדיה לשחות באופן פרטי.

הסיפור הפשוט הזה מקפל כמה הבטים חשובים של חיי הבדואים. ראשית הבדואים הם כבר לא יושבי המדבר האקזוטיים. הילדים חשופים לעולם שבחוץ דרך אמצעי התקשורת, התנועה הפכה להיות קלה יותר והתפתח גם מושג של פנאי. עם זאת למעלה ממחצית הבדואים חיים בערים ובעירות צפופים והשאר בכפרים בלתי מוכרים שאין בהם שרותים מוניציפאליים בסיסיים לא כל שכן ברכות שחיה. הערים הבדואיות סובלות מהזנחה ומאפליה עמוקה בתקציבים לחינוך, תשתיות ורוחה. ההשקעה בחינוך של המועצות המקומיות היא הנמוכה בארץ. יש מחסור עצום במתקנים ובאמצעים. על אף שרהט הוקמה בשנות ה-70 במקביל להקמת ישובים יהודים רבים, לא נבנתה בה למשל מערכת ביוב כמו בישובים יהודיים. עד היום זורם הביוב במקרה הטוב לבורות ספיגה, במקרה הפחות טוב, ישר לרחוב ולואדיות הסמוכים. העדרן של ברכות בכל המרחב הזה הוא ממש קצה הקרחון.

התחושה החזקה העולה מהסרט היא תחושה שהבדואים מתחילים לקחת את גורלם בידיהם. המבט שלהם נעשה ביקורתי ורפלקסיבי וניכר שמה שעומד בראש סדר העדיפויות החברתי שלהם אינו עוד הקרקע ותו לא.התביעה להכרה בחלק מאורחות חייהם, בישוביהם ובבעלות על קרקע, היא עדין מרכזית אך נוספו לה תביעות להשקעה שיוינית בחינוך, בתעסוקה ובתשתיות. הבדואים רוצים להיות מעורבים יותר בעיצוב עתידם במדינת ישראל.הם זקוקים ליותר דמוקרטיה ולחיזוק של החברה האזרחית כדי שהציבור הבדואי המגוון יוכל לבטא את צרכיו האמיתיים ולפעול בעצמו להשגתם. רוב המועצות המקומיות של הבדואים מנוהלות היום על ידי ועדות ממונות המונעות מהם גישה שיויונית למשאבים. ועדות ממשלתיות קובעות מעל ראשיהם את תכנון המרחב שבו הם חיים מבלי לשתף אותם ומבלי לחתור להסכמה ולפתרונות העונים על הצרכים התרבותיים והכלכליים.נדמה שהמדינה לא רק מניחה להם לטבוע היא מטביעה אותם בכונה.

לבדואים יש מנהיגים ומנהיגות רציניים, משכילים ובעלי תודעה חברתית מפותחת. הם צריכים לבוא לידי ביטוי דרך תהליכים דמוקרטיים של שכנוע ובחירה. הבדואים זקוקים לחיזוק תהליכים קיימים של העצמת קולות הנשים והמיעוטים שבתוכם, לחיזוק החינוך הפורמאלי והבלתי פורמאלי, לרבות חינוך סביבתי ואזרחי. אך מעל הכל הם זקוקים לשותפים. שותפי אמת שיעזרו להם לצאת משוליותם החברתית שיתמכו במאמציהם להכרה ולשיויון ושישקיעו בתרבות בחינוך ובכלכלה של ישוביהם.

%d בלוגרים אהבו את זה: