אשה בשחור בצד הכביש

כתיבת תגובה

אשה בשחור בצד הכביש.

מודעות פרסומת

סדנת צילום בכפר הלא מוכר אל-סירה

כתיבת תגובה

סדנת צילום בכפר הלא מוכר אל-סירה.

מלכודת הפתאים של המסגד בבאר שבע

6 תגובות

מודעת דרושים תמימה שפורסמה לאחרונה במגזין האמנות המקוון "ערב רב" מעלה מחדש את הפרשה המשפטית והתרבותית סביב המסגד הישן בבאר שבע. התערוכה הראשונה שהוצגה במוזיאון החדש שהוקם במסגד התקבלה אצל ערביי הנגב בבוז, כעת מחפשים למוזיאון אוצר חדש. האם נהג נכון בית המשפט העליון כשכפה את הקמתו של מוזיאון לתרבות האיסלם שאיש לא רוצה בו ? האם נשמעה עיריית באר שבע להוראת בית המשפט ? ומה קורה כששופטים הופכים לאוצרים ואוצרים למשרתים אידאולוגיים ?

תחילתו של הסיפור בעתירה שהגישו האגודה לסיוע ולהגנה על זכויות הבדואים בישראל, הועד המוסלמי בנגב ואחרים בסיוע עדאללה עוד ב-2002, כנגד עיריית באר שבע, משרדי הדתות והתרבות ומנהל מקרקעי ישראל. בעתירה ביקשו העותרים להורות לעיריית באר שבע להשיב מדוע לא תבוטל ההכרזה על המסגד הגדול בבאר שבע כמוזיאון ומדוע לא יושב המסגד לייעודו המקורי כמסגד. טענת העותרים הייתה כי ראוי לשפץ את המסגד ולהשיבו לייעודו כבית תפילה, אולם העירייה טענה כי מסגד בלב העיר באר שבע יביא לחיכוכים בין יהודים וערבים ועלול לשמש גורמים אסלאמיים קיצונים. העותרים טענו מנגד כי השבתו של המסגד לפעילותו המקורית, כפי שנעשתה במקומות אחרים בארץ, דווקא תהווה סמל לדו קיום, לשותפות ולרב תרבותיות. לעומת זאת הפיכתו למוזיאון היא פגיעה בחופש הדת וברגשותיו של המיעוט המוסלמי בנגב.

בית המשפט חורג מתפקידו

המסגד שהוקם ב-1906 עוד בתקופה העותומנית תפקד עד 1948 כבית תפילה. לאחר כיבוש העיר והקמת המדינה, הפכה אותו עיריית באר שבע למשכנו של בית משפט השלום ובית מעצר. משנת 1953 החל המבנה לשמש כמוזיאון ובשנת 1987 הוכרז כמוזיאון בהתאם לחוק המוזיאונים. הוצגו בו בסך הכל שתי תערוכות, הראשונה עסקה בחיי הבדואים והשנייה הייתה תערווכה ארכיאולוגית שהוצגה בתנאים עלובים עד לסגירתו של המוזיאון. בשנת 1992 הוכרז המבנה כמבנה מסוכן ופונה מתכולתו, ומאז ועד סוף 2011 עמד בשממונו. ביוני 2011 פסק בית המשפט העליון כי יוקם במקום מוזיאון לתרבות האיסלם. עיריית באר שבע התכוונה לבצע במסגד שיפוץ כחלק מתכנית להפיכת המתחם בו מצוי המסגד למתחם מוזיאונים. אף שהמבנה שימש בעבר כמוזיאון ויועד לשמש ככזה גם בעתיד, לא התכוונה העירייה להקים בו מוזיאון לתרבות האיסלם דווקא.

ועדה בין משרדית שהוקמה ב-2003 וגיבשה את מסקנותיה בסוף 2004 אימצה באופן עקרוני את עמדתה של עיריית באר שבע אך המליצה לעשות במבנה שימוש שישקף את זיקתו התרבותית וההיסטוריה של הבניין לציבור הערבי. בית המשפט המליץ אף הוא על פתרון ברוח זו אך בין הצדדים נמשך הוויכוח על אופי השימוש שיעשה במסגד עוד שנים ארוכות.

ביוני 2011 החליט בית המשפט להפוך את הרעיון להקמת מוזיאון לתרבות האיסלם ועמי המזרח לצו החלטי ברוב דעות של השופט ג'ובראן והשופטת פרוקצ'יה. בית המשפט נימק זאת, כפיצוי על אבדן המסגד וכביטוי לזיקה של האוכלוסיה המוסלמית לבניין. עם זאת הותיר בידי הרשות המקומית את התכנון ואת ההחלטות המקצועיות.

המוזיאון שלא דרוש לאיש

המוזיאון שהוקם הוא מוזיאון שעיריית באר שבע כלל אינה רוצה בו והעותרים כלל לא ביקשו. השופטת מרים נאור עמדה על הקושי הזה בדעת המיעוט כשסברה שאין להפוך את הקמת המוזיאון לצו החלטי. לא מפתיע היה שהתערוכה המספרת את סיפורה של באר שבע במאה השנים האחרונות, מנקודת מבט ציונית, חטפה קיתונות של ביקורות מהמנהיגות הערבית בנגב. מובן מאליו שמנהיגי הבדואים לא ימליצו לתלמידי בתי הספר שלהם לבקר במוזיאון שאמור לשקף את התרבות המוסלמית של העיר ובמקום זה מהלל את השגיה של המדינה היהודית בפיתוח העיר. למי אם כן מיועדת התערוכה הנוכחית ? מה הופך אותה לפיצוי כלשהו על המסגד ?

כעת מחפשים בבאר שבע אוצר בחצי משרה שיחליף את גואל דרורי האוצר הקודם שפסע לתוך מלכודת הפתאים חסר דעת. האוצר שיסכים להיכנס למיטה החולה הזאת, יצטרך להיות מתוחכם הרבה יותר, או לפחות לעמוד על כך שיהיה הפעם שיתוף פעולה כנה עם אוצר ערבי. אולי יחד ישכילו ליצור תצוגה שתהיה משמעותית עבור שתי הקהילות.  לא בטוח שעיריית באר שבע מוכנה לזה- שיהיה לה בהצלחה בחיפוש.

החלטת בית המשפט העליון בעתירה

נייר עמדה שהגישו בדואים לוועדה הבין-משרדית

הזמנה: פרויקט אמנות חורה ישתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בתל אביב

כתיבת תגובה

הזמנה: פרויקט אמנות חורה ישתתף בתערוכה קבוצתית בגלריה חנינא בתל אביב.

דיקן הסטודנטים באוניברסיטת בן גוריון מנע את "יום הסטודנט הערבי"

4 תגובות

פורום הסטודנטים הערבים באוניבסיטת בן גוריון פרסם מכתב גלוי לנשיאת האוניברסיטה, פרופ' רבקה כרמי, בתגובה לביטול אירוע תרבות בערבית שתוכנן להתקיים במקביל ליום הסטודנט. במכתב קובלים הסטודנטים הערבים על מדיניות עקבית מצד דיקן הסטודנטים יעקב אפק, המונע קיום ארועי תרבות שקהל היעד שלהם הוא הסטודנטים הערבים.

לדברי הפורום, ההחלטה לארגן את האירוע המקביל ליום הסטודנט הרשמי, נובעת מאי התחשבות במאפיינים התרבותיים והחברתיים של הסטודנטים הערבים כמו המנעות מאלכוהול, תלות בהסעות והעדר של אמנים ערבים בתכנית.

הניסיון לארגן את האירוע  זכה לסיוע מצד אגודת הסטודנטים אך נתקל בחומות של בירוקרטיה מצד הדיקן ולבסוף נדחה ברגע האחרון, תוך גרימת אכזבה לסטודנטים הערבים בנגב כולו ונזק כספי למארגנים שנאלצים לשאת בעלויות ביטול הזמנתם של אמנים ערבים מהשורה הראשונה.

התנהלותו של דיקן הסטודנטים מונעת לדעת הפורום מגזענות גרידא והיא מנוגדת להצהרות של נשיאת האוניברסיטה שצידדה לא אחת בזכותם של הסטודנטים הערבים לביטוי תרבותי בקמפוס. סרובו המכעיס של הדיקן לאשר את האירוע, אינו מפתיע מכיוון שזו לא הפעם הראשונה שהוא מערים קשיים על יוזמות של הפורום ולמעשה כלל אינו מכיר בו, שכן הוא דורש כי פניותיו לדיקנאט יעשו אך ורק באמצעות אגודת הסטודנטים.

יעקב אפק- לא מכיר בסטודנטים הערבים

פורום הסטודנטים הערבים (הנקרא בערבית ג'ומעתנה- האוניברסיטה שלנו) הוקם באוניברסיטת בן גוריון לפני כשנה ע"י סטודנטים וסטודנטיות ערבים שמרביתם בדואים כדי לקדם את תחושת השייכות של הסטודנטים הערבים לאוניברסיטה. הפורום מאגד סטודנטים ערבים מכל קצות הקשת הפוליטית ותפקידו העיקרי הוא העיסוק בצרכים של הסטודנטים הערבים בתחום האקדמי  והחברתי. ההתארגנות שענתה על צורך מובהק התקבלה באהדה רבה בקרב הסטודנטים הערבים בקמפוס. בתוך זמן קצר יצר הפורום קשרים מצויינים עם אגודת הסטודנטים ועם התארגנויות דומות של סטודנטים ערבים במכללת ספיר, מכללת קיי ומוסדות אקדמים נוספים בנגב.

למרבה הצער, בראש דיקאנט הסטודנטים עומד אדם שאינו מכיר ברב תרבותיות של הקמפוס וחותר לאחידות יהודית- חילונית על חשבון קבוצות סטודנטים לא מעטות שהבולטת שבהן היא הקבוצה הערבית. מדיניות זו פוגעת בתחושת השייכות של הסטודנטים הערבים ומאשררת עבור רבים מהם תחושות קשות הקיימות ממילא. העובדה המדאיגה היא, שדחיקת הערבים באוניברסיטת בן גוריון לא מתרחשת על רקע של הבעת עמדות בלתי ציוניות (טענה המשמשת לרוב להצדקת אפלייתם), אלא גם כאשר מדובר בצרכים חברתיים ותרבותיים לגיטימיים של מאות סטודנטים.

מה צריכים הסטודנטים הערבים להסיק מכך:  שאינם רצויים כלל? פרופ' כרמי נדרשת לתת על כך תשובה במעשים ולא בהצהרות.

כעת דורשים הסטודנטים הערבים לא פחות מאשר את חלקם היחסי בעוגת התקציבים לחינוך הבלתי פורמלי, הן באגודת הסטודנטים והן באירועים השונים מטעם האוניברסיטה והדיקנאט בפרט.

אמא, אדמה/ סרטה של רבקטל פיינה

כתיבת תגובה


"אמא, אדמה"
תיעודי, 23 דק'
בימוי : רבקטל פיינה
הופק כסרט גמר שנה א' בחוג לקולנוע במכללת ספיר

הסרט מתמקד במשפחה בדואית אחת מהכפר אל עראקיב, דרך עיניה של האם ששמה חכמה. אל עראקיב מדרום לרהט נהרסה עשרות פעמים בשנתיים האחרונות על ידי מנהל מקרקעי ישראל, המשטרה והקק"ל. במקום הישוב הבדואי הלא מוכר מתוכנן לקום יער של הקק"ל.

כוחו של הסרט  באופן שהוא לוכד את חיי היום בצל ההרס. הניסיון להאחז בפעולות הפשוטות, ארוחה ומקלחת לילדים, הכנת שיעורי הבית ואפיית הלחם. הניסיון לקיים את הנורמאליות בתנאים בלתי אפשריים.
ברקע איום ההריסה שלא מאחר להתממש כפי שקרה כבר פעמים רבות. זמזום המסוקים הטורדני הוא חלק מפס הקול של הסרט ושל חייהם של הגיבורים. המסוקים, הטרקטורים והג'יפים הם פניה של המדינה מול בני המשפחה. המדינה מיוצגת כגוף מכני, חסר פנים אטום ושרירותי.  כמו במשחק שכללליו ידועים מראש שליחי המדינה הורסים והמשפחה בונה מחדש בשקט בנחישות כמו מכושפים במנטרה שגם הילדים חוזרים עליה ללא הרף: "כן, כן לבניה- לא, לא להריסה".

אף על פי כן המחיר כבד. שברון הלב שבהרסת הבית, החרדה מפני ההריסה הבאה והנזק הכלכלי הנגרם פעם אחר פעם.
"אמא, אדמה" הוא סרט שמשוך עליו חיוך אירוני קל. המדינה על שלל אמצעיה אינה יכולה לנשים החזקות האלה המסתפקות במועט שבמועט ומסרבות לוותר על חלומן הפשוט לצעוד חופשיות על אדמתן ולבנות עליו ולו אוהל.

נשות אל עראקיב נושכות שפתיים, מפגינות, בונות ולוקחות חלק משמעותי במאבק, אבל בחזית התקשורתית נמצאים לרוב דוברים גברים. רבקטל פיינה עושה עבודה יפה בחילוץ הקול הנשי במאבק של אל עראקיב. חכמה מתגלה כאשה רהוטה וחזקה. היא אינה רק "התורן המרכזי של האוהל" המחזיקה על כתפיה את קיומם של חיי היום היא גם זו שמתווכת בין המציאות הקשה של ההרס החוזר ונשנה ובין ילדיה הרכים. בין דמעה לצחוק היא שומרת על חוסנם הנפשי ועל שפיותה של המשפחה בתנאים הקשים ונותנת להם שיעור חסר תחליף בנאמנות לערכים שהיא מאמינה בהם.

פרופ' אורן יפתחאל והפורום לדו קיום בנגב קיבלו הערב פרס על פעילותם למען זכויות הבדואים

תגובה אחת

האגודה לזכויות האזרח העניקה הערב את הפרס ע"ש אמיל גרינצוויג לשופטת (בדימוס) יהודית צור, ואות משותף לפרופ' אורן יפתחאל ופורום דו קיום בנגב. הגב' חיה נוח מנכ"ל הפורום קיבלה את הפרס בשם הארגון. הנחתה את הערב עו"ד ראויה אבורביעה, בעצמה שותפה מלאה למאבק הזה

מומתאז חטיב וחיה נוח בטקס הענקת הפרס. צילום (טלפון): חגי אלעד

פרופ' אורן יםתחאל בטקס הענקת הפרס, צילום (טלפון): חגי אלעד

בנימוקי הפרס נכתב:

על פעילותו הנמרצת של פרופ' יפתחאל, אשר באה לידי ביטוי בעשורים האחרונים בשלל תחומים ולקידום קשת רחבה של זכויות אדם – החל בזכויות האדם בשטחים הכבושים, המשך בצדק חלוקתי וזכויות חברתיות וכלכליות וכלה בזכותם של הבדווים להכרה בכפרים הבדווים ולזכויות הבדווים על אדמתם. פרופ' יפתחאל משמש כיועץ, בהתנדבות, למועצה לכפרים הלא-מוכרים. בתפקיד זה היה בין היתר הדובר המקצועי הבכיר של הנושא הבדווי בפני ועדת גולדברג ושותף למהלך משפטי שנועד לבטל את תכנית המתאר למחוז דרום בשנת 1999. לאחרונה היה המוביל בצוות המקצועי שנרתם לבחון את תולדות הסכסוך הקרקעי בין חלקים משבט אל-עוקבי ולבין המדינה, והכין חוות דעת מומחה בתיקים אלו. בשנה האחרונה ידע המאבק על זכויות הבדווים הסלמה חריפה אשר באה לידי ביטוי בהריסת הכפר אל-עראקיב לא פחות משבע פעמים. פרופ' יפתחאל ופורום דו קיום בנגב עמדו ועומדים בחזית המאבק הן בבתי המשפט, והן במאבק אמיץ ועיקש עם תושבי הכפר.

על פעילותו של פורום דו קיום בנגב לשוויון אזרחי – בהיותו ארגון יהודי-ערבי, הנאבק למען זכויות המיעוט הלאומי מתוך השקפה הומניסטית ואזרחית רחבה. הארגון האקטיביסטי משלב עשרות מתנדבים ומתנדבות בפעילות שטח מסורה הכוללת הפגנות, משמרות מחאה, שיירות סיוע וביקורי הזדהות. פורום דו קיום היה החשוב בין הגופים המקומיים שתמכו בקהילת אל עראקיב ועומדים לצידה גם כעת. מעצרה האלים של מנהלת הפורום, חיה נוח, במהלך ההריסה השישית של הכפר הוא רק אחד הביטויים למחויבות העמוקה הזו ולמחיר שבצידה. בנוסף למאבקים, בולטת מחויבותו של הפורם לפעילויות חברתיות ותרבותיות שמטרתן להעצים את קהילת הכפרים הלא מוכרים ולהביא את סיפורם לקהלים בארץ ובחו"ל.

אתמול היתה חיה נוח בדיון בבית המשפט בבאר שבע לאחר שהוגש נגדה כתב אישום על הפרעה לשוטרים לכאורה, בזמן ההריסות באל עראקיב לפני כשבועיים. עדותה שהתפרסמה באתר של יוסי אלגזי משקפת את המחיר האישי שמשלמים פעילים מרכזיים על דבקותם.

זה המקום להודות לכל הפעילים המדהימים של הפורום לדו קיום בנגב ובמיוחד למיכל רותם ומומתאז חטיב שנותנים תקוה לכל מי שמאמין עדין בשיויון , דמוקרטיה ובקיום משותף של יהודים וערבים.

Older Entries

%d בלוגרים אהבו את זה: