מה מטריד מנהיגים צעירים ברהט ?

2 תגובות

עמיתי התוכנית למנהיגות חברתית של מכון מנדל השתתפו בסדנה עם המעצבת הגראפית רוני לוית ויצרו תערוכה המוצגת בימים אלה במרכז מנדל למנהיגות בנגב בב"ש.

תנועה תרבותית ברהט. פאדי אלעוברה/קאיד אבו לטיף

תמונות וטקסטים נילווים
משתתפי התוכנית

רוני לוית היא מעצבת המתמחה באינפוגרפיקה, תחום בעיצוב גראפי העוסק בהצגת נתונים באמצעים גראפיים חזותיים. משתתפי התוכנית באים מתחומי עיסוק שונים. רק אחד מהם קאיד אבו לטיף עוסק בקולנוע וקרוב יותר לעשיה חזותית. אף על פי כן יצרו כל משתתפי הסדנה כרזות מאירות עיניים המשקפות חלק מהסוגיות החברתיות המטרידות את צעירי רהט ומשקפות במידה מסוימת את תקוותיהם וחלומותיהם לגבי עירם ומעמדה הכלכלי והתרבותי.

הכרזות שיצרו התבססו על הצבת שאלה כמו: האם הילדים שמחים להגיע לביה"ס? או, כיצד משפיעה הפלישה של תושבים מסוימים לשטחים ציבוריים על שאר התושבים ? השלב הבא היה ניסיון למיפוי התופעות ואיסוף נתונים ובשלב האחרון אימצו את האמצעים החזותיים להצגת התוצאה והמסקנות.

בין הנושאים שהשתקפו בכרזות היו נשירת תלמידים מבתי הספר, גישה להשכלה גבוהה, הקשר בין דעות קדומות ואושר, כוח הקניה של התושבים, בטיחות ילדים במרחב הבית והשאיפה להיות מובילים בתחום התרבות.

רהט...לא שלך לבד! סאלח אבו ג'עפר

הכרזות משקפות את העניין של המשתתפים להציב במקום הראיה השבטית-מסורתית תמונה רציונאלית ולבחון השפעות כמו ג'נדר, לאומיות ומעמד כלכלי על התופעות שבמבחן. יחד עם זאת, עבודה אחת לפחות, זו של קאיד אבו לטיף ופאדי אלעוברה משתמשת בנתונים באופן מניפולטיבי כדי לצור סיפור חליפי למציאות שברצונם לתקן.

לצד כמה נתונים טריוויאליים, מאפשרת התצוגה להכיר גם נתונים פחות ידועים על החיים ברהט ולהעלות שאלות נוספות. בכרזה המתארת את נשירת התלמידים מבתי הספר, נחשפת העובדה כי בכיתות הנמוכות נשירת בנים ובנות מהלימודים שווה, אולם בכתות הגבוהות, נשירת הבנים גבוהה באופן משמעותי מזו של הבנות. כיצד אפשר להסביר נתון זה? האם הוא נובע מקושי כלכלי הגורם לצעירים לצאת לעבודה מוקדם כדי לסייע בפרנסת המשפחה? האם מרגישים הצעירים כי סיכוייהם להשכלה גבוהה נמוכים ולכן פורשים מלימודים בשלב מוקדם ?

הכרזה על השפעת השגת הגבול על החיים ברהט מעוררת אף היא עניין מיוחד. המעבר של באוכלוסיה הבדואית לישובים עירוניים יצר מציאות חדשה שבה צריכים להמיר מושגים מסורתיים של חלוקה ושליטה במרחב למושגים אורבאניים כמו "מרחב פרטי וציבורי" עירוני. הטשטוש שבין הציבורי והפרטי ובין פוליטיקה שבטית למנהל תקין מפנה את מקומה בהדרגה לאימוץ סטנדרטים של תכנון, רישוי ונורמות של התחשבות בסביבה ובצרכים ציבוריים. התהליך אינו פשוט לכן הבחירה לגעת בנושא היא בחירה אמיצה המשקפת שינוי תפיסתי שעוברים הבדואים ועתיד להתבטא בנורמות השלטוניות והאזרחיות שמובילים כבר עכשיו הדור הצעיר של מנהיגים חברתיים בדואים.

תודה להודא אבו עבייד על ההדרכה בתערוכה ועל החומרים הנילוים

אפשר לבקר בתערוכה בתאום עם מרכז מנדל למנהיגות בנגב

טלפון 08-6201444

מודעות פרסומת

פורום דו קיום בנגב: הריסות בתי הבדואים בנגב הוכפלו בשנת 2011

תגובה אחת

במקביל להמשך המאבק בתוכית פראוור-עמידור ועל רקע המשך הריסות הבתים, ועקירת עצים באל עראקיב בשבוע האחרון, פרסם פורום דו קיום בנגב שני  דוחות חדשים באנגלית. הראשון נועד לדיון בועדת האו"ם לביעור אפליה גזעית. הדו"ח השני מרכז את נתוני הריסות הבתים בנגב ב-2011. שני הדוחות מציינים את התגברות האיום בפינוי המוני של תושבים בדואים ואת התגברות הרסות הבתים בשנת 2011.

המשמרת השבועית במחאה על הרס אל עראקיב- צילום פורום דו קיום בנגב

פורום דו קיום בנגב הגיש ב -30 בינואר דו"ח לוועדת האו"ם בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית (ICERD). הדו"ח מתמקד ביישום האמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית לגבי האוכלוסייה הערבית הבדואית בנגב. הועדה תדון במצב הבדואים בישראל ב -15 ו 16 בפברואר 2012.

ועדת האו"ם מספקת מסגרת משפטית מחייבת שעמים ילידים, כמו הבדואים בנגב, יכולים להשתמש בה כדי להסב את תשומת הלב במקרים של אפליה גזעית. לישראל יש מחויבות משפטית לקיים את הוראותיו. עם זאת, על פי המתועד בדו"ח, הבדואים בנגב כפופים לחוקים, מדיניות ופרקטיקות המפלות את הבדואים. זאת  בעקבות נחישותה של המדינה להגדיל את האוכלוסייה היהודית באזור על חשבון האזרחים המקומיים שלו.

דוגמאות לכך הן, חוסר השוויון במתן שירותים וגישה למשאבים ולקרקע, הניסיון לרכז את הבדואים בעיירות והעדר הכרה בזכויות מסורתיות במקרקעין. יתרה מזאת, לא זו בלבד שחוות בודדים יהודיות בנגב אושרו בדיעבד על ידי המדינה, המדינה אישרה לאחרונה גם את הקמתם של עשרה יישובים חדשים ליהודים. אלפי בדואים, לעומת זאת, עומדים בפני עקירה בכוח על פי התוכנית פראוור- עמידרור שגובשה כמעט ללא שיתוף הקהילה הבדואית ואושרה על ידי הממשלה ב -11 בספטמבר 2011.

מחצית מאוכלוסיית הבדואים בנגב חיים במה שמכונה "כפרים לא מוכרים", אשר חסרים שירותים בסיסיים כגון מים זורמים, חשמל, פינוי פסולת, קווי טלפון, כבישים סלולים, בתי ספר ומרפאות . תושבי הכפרים הללו חוו הסלמה של הריסת בתים במהלך השנים האחרונות על ידי הרשויות הישראליות ושימוש גובר בכוח. בניגוד לעמדת המדינה, שבעת הישובים הבדואים הקיימים, אינם מסוגלים לקלוט את הזרם של כ- 30,000 תושבים חדשים שיפונו מבתיהם במידה והתוכנית שאושרה תצא לפועל.  יישובים אלה סובלים משיעורי האבטלה הגבוהים ביותר בישראל.ומדורגים בתחתית הסולם בפרמטרים כלכליים וחברתיים רבים. מרבית הבדואים דוחים את ההצעה ועל כל פנים יסרבו לוותר על תביעותיהם ולנטוש את אדמות אבותיהם. הבדואים הם חברה מסורתית הרוצה לשמור על אורח החיים החקלאי ורובם אינם מעונינים באורח חיים עירוני.

הדו"ח המלא באתר פורום דו קיום בנגב.

הדו"ח השנתי על הריסת הבתים בנגב

פורסם הדו"ח השנתי באנגלית של פורום דו קיום בנגב.  הדו"ח מתעד את ממדי הריסת הבתים  בכפרים הבלתי מוכרים בנגב במהלך שנת 2011. בשנה זו המשיכה הממשלה את מדיניותה לצמצום אזור המחיה של המיעוט הערבי בנגב באמצעות אי הכרה בכפרים שלהם, הריסת בתים, השמדת יבולים ובדרישה לשלם את עלויות הריסת הבתים שלהם (כפי שהיה במקרה באל עראקיב).

דו"ח זה מתעד מספר התפתחויות משמעותיות במהלך 12 החודשים האחרונים. מספר הריסות הבתים הוכפל בשנת 2011 ליותר מ- 1000. נתון  זה משקף את התעצמות התוקפנות של המדינה כלפי אזרחיה הבדואים.  ב -6 בדצמבר, בית משפט השלום ביטל 45 צווי הריסה בכפר אלסירה עם זאת, אותו בית המשפט דחה בשבוע שלאחר מכן בקשה לבטל את 33 צווי הריסה בכפר עתיר אום אל חירן. לבסוף, במבצע שכונה "זרוע נחושה", נהרסו 33 בתים בשבוע אחד בחודש נובמבר.

הדו"ח מציין גם החלטות מדיניות המשפיעות לרעה על הבדואים למשל, ב -11 בספטמבר, ממשלת ישראל אישרה את תוכנית פראוור- עמידרור שאם תיושם,תביא לפינוי של בין 30,000 ל 45,000 בדואים מבתיהם והריסת כפרים שלמים.יתר על כן, ב -30 באוקטובר אישרה הממשלה את הקמת 10 יישובים יהודיים חדשים באזור ערד, שחלקם ייבנה על אתרי כפרים בדואים.

הדו"ח המלא באתר הפורום.

יש אלטרנטיבה לפראוור

תגובה אחת

ביום חמישי הבא, ה-17  בנובמבר  בשעות 14:00-17:00 יתקיים ארוע השקת התוכנית לכפרים הבדווים הלא מוכרים שהוכנה ע"י המועצה הבדווית וארגון 'במקום'. התכנית מהווה חלופה לתוכניות הממשלה המתגבשות בתקופה האחרונה. הארוע יתקיים במלון ליאונרדו (לשעבר 'פרדייס') בבאר שבע. כולכם מוזמנים. ראו מצ"ב.

On Thursday, Nov. 17th at 14:30, at the Leonardo Hotel in Beer Sheva, the RCUV together with Bimkom are launching their Alternative Plan – this alternative plan is based on Israeli standard planning criteria, on the vision of the community of their future in the Negev and on the ideals of equality and community involvement in planning their future. this plan comes at a time in which the government is attempting to enforce a hostile plan onto the Negev Bedouin, a plan that is based on concentration and dispossesion.
all are invited!

הזמנה – ארוע השקת תוכנית 17-11 (1)

מאוקטובר 2000 ועד מתווה פראוור: מדיניות אפליה ונישול/מאת:ניב מיכאלי

כתיבת תגובה

פורסם באתר רופאים לזכויות אדם

רקע

בשני לאוקטובר יחול יום השנה האחת-עשר במספר לאירועי אוקטובר 2000, אז התרחשו עימותים בין מפגינים פלסטינים אזרחי ישראל ובין כוחות הביטחון אשר עשו שימוש גם באש חיה. מחיר העימותים: וסופם הריגתם של שלושה עשר פלסטינים אזרחי ישראל מאש כוחות הביטחון, אזרח יהודי כתוצאה מאבן שנזרקה עליו. לא לחינם בחרה ועדת אור לקבוע כי באוקטובר 2000 רעדה הארץ. בימים אלו, מתרחשים במדינה שני תהליכים בעלי פוטנציאל שינוי אדיר: גל מחאה למען צדק חברתי, ומתקפה של מוסדות המדינה כנגד אזרחיה הערבים הכוללת התבטאויות גזעניות, הסתה, אפליה ותוכניות להפקעת אדמותיהם כדוגמת תוכנית פראוור להסדרת נושא הקרקעות בנגב. ברקע מרחפת גם הבקשה הפלסטינית מהאו"ם להכרה במדינה.

ריכוז אירועים אלו מהווה לא רק הזדמנות חשובה לבחון את המציאות הפוליטית והחברתית בישראל 2011, אלא גם להתריע כנגד ההשלכות החמורות והמסוכנות של המשך מדיניות הממשלה כנגד אזרחיה הפלסטינים. ועדת אור, בהיותה ועדה ממלכתית, היא אבן בוחן משמעותית לבחינה מדיניות הממשלה.

"האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל. גורמים אלה, כולל המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצרכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר ת תופעות האפלייה הקיפוח".[1]"

בחינה של מדיניות ממשלות ישראל מאז אירועי אוקטובר 2000 ממחישה כי לא חל שינוי, ואף חלה החמרה, במדיניות המדינה ביחס לאזרחיה הפלסטינים, וזכותם לשוויון בבריאות והתנאים החברתיים, הכלכליים ופוליטיים. במסמך זה נ להתייחס לשתי סוגיות:

א. הפערים בבריאות בין אזרחים פלסטינים ויהודים, לרבות התייחסות לגורמים מגדירי בריאות כגון מצב חברתי-כלכלי, השכלה ותשתיות;

ב. מדיניות הקרקעות ובייחוד תוכנית פראוור ומשמעותה ביחס לתנאי החיים של האוכלוסייה הבדואית וזכותה לבריאות.

פערים בבריאות בין אזרחים פלסטינים ויהודים:

בהתייחסותה לנושא התקציבים ופיתוח התשתיות בחברה הערבית ציינה ועדת אור כי:

"…בשנות התשעים חל שיפור של ממש בנושא זה והמענקים שהוקצו ברגיל לרשויות הערביות גדלו פי 5.5. למרות זאת, בסוף העשור עדיין נותרה ההקצאה לנפש ברמה ממוצעת של שני-שליש מההקצאה לנפש במגזר היהודי…. מצב התשתיות הירוד ביישובים ערביים, אשר אי השוויון בהקצאת המשאבים תרם לו, הגביר את תחושת הקיפוח של האזרחים הערבים. תופעה בולטת ביישובים אלה הוא הביוב העולה על גדותיו…. לכך יש השלכות שליליות ברורות, הן לעניין איכות החיים והן לעניין רמת התברואה ביישובים אלה. ביישובי המגזר ניכר מחסור בכוח אדם ובמתקנים רפואיים. גם מצב הדרכים בתוך היישובים הערביים וסביבם היה ירוד. מבקר המדינה מתח ביקורת נוקבת על מחדלי הממשלה, ובעיקר משרד הפנים, בתכנון, בתקצוב ובביצוע של פיתוח התשתיות במגזר הערבי….. הפיגור בתשתיות בלט גם ברבות מן השכונות הערביות בערים המעורבות, כמו ביפו, בלוד, ברמלה ובעכו. שכונות אלה, בהן התרכזו אוכלוסיות חלשות, התאפיינו בהידרדרות תשתיות עירוניות, שירותים ירודים ושיעורי עבריינות נוער ופשיעה גבוהים. חוסר התאמה בין אחוז האזרחים הערבים באוכלוסייה לבין אחוז ההקצאות המופנות למגזר הערבי בלט גם במשרדי הדתות, העבודה והרווחה, הבינוי והשיכון, החקלאות והתעשייה והמסחר[2]."

בהתייחסותה למימדי העוני בחברה הערבית ציינה ועדת אור כי שיעורן של המשפחות העניות מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל עמד על כ-28.1% מכלל המשפחות העניות וזאת למרות היותם של הערבים בישראל רק 19%  מכלל האוכלוסיה:

"בבדיקת הרמה החברתית-כלכלית על פי יישובים הסתבר, כי מתוך עשרה אשכולות היה האשכול התחתון מורכב כמעט כולו מתושבי יישובים ערביים, והללו היוו רוב גדול גם בשני האשכולות שמעליו[3]".

שמונה שנים לאחר פרסום דו"ח ועדת אור – מה נעשה? ייצוג יתר בעוני, תת ייצוג בתקציבים.

תקציב: ניתוח תקציב המדינה לשנים 2009-2010 שבוצע ע"י מרכז מוסאוא מלמד כי בעוד הפלסטינים מהווים כ-19% מאזרחי המדינה, הוקצו להם 5% בלבד מהתקציב המיועד לפיתוח ממשלתי[4].

עוני: גם בדיווח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מצבם החברתי של ישובים נמצא כי 70% מהישובים המדורגים באשכול 1 הנמוך ביותר הם ישובים ערבים. ישובים ערבים מהווים גם למעלה מ- 80% מהישובים הנמצאים באשכול 2[5]. כמו כן ניתן לראות כי קיימת עלייה מתמשכת בשיעורן של המשפחות הערביות העניות מ-%, 33.8 בשנת 2008 ל- 35.9% מכלל המשפחות העניות בשנת [6]2009.

אי צדק סביבתי: ממחקר של אגודת הגליל עולה כי 54% מתוך האוכלוסייה המתגוררת בקרבת מחצבות הם פלסטינים אזרחי ישראל, וכי ככל שקרבים לאזור המחצבות מצטמצם מספר התושבים היהודים ועולה שיעורם של האזרחים הפלסטינים[7].

פערים בחינוך: ממוצע התלמידים בכיתה בבתי הספר היסודיים הערבים גבוה בכמעט %20 מאשר בכיתות בבתי הספר היהודים.  שיעור התלמידים הערבים הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות עומד על 30.8% לעומת 75.9% אצל התלמידים היהודים. שיעור הנשירה מבתי הספר בין כיתה ט' ועד לסיום התיכון גבוה בקרב התלמידים הערבים בכ-8% ומהווה למעלה מחמישית מכלל התלמידים. ממוצע ציון הפסיכומטרי של תלמידים ערבים נמוך בכמאה נקודות מהציון הממוצע של יהודים. תוצאות הפערים מקבלות ביטוי ברור בשיעור הלומדים באוניברסיטה. 1.8% מבני ה-18 עד 39 הערבים לומדים לתואר ראשון באוניברסיטה, לעומת 3.6% מבין היהודים בני אותו הגיל. ערבים מהווים כ-10% בלבד מבין מסיימי תואר ראשון באוניברסיטאות, במכללות ובמכללות ללימודי הוראה. שיעורם יורד אל מתחת ל-5% מבין מסיימי התואר השני ומתחת ל-3% מבין הלומדים לתואר שלישי[8].

פערים בשירותי ובתשתיות בריאות: אין ולו גם יישוב ערבי אחד שפועל בו בית חולים ממשלתי, מוסד לבריאות הנפש או מוסד לאשפוז גריאטרי-סיעודי[9].

תוצאות המדיניות

הגורמים שנסקרו ידועים כגורמים מגדירי בריאות מתבטאים אחר-כך בחוסר שוויון משמעותי בתוצאות הבריאות בין יהודים לערבים. בחינת נתוני השנים הסמוכות לאירועי אוקטובר 2000 וכתיבת דו"ח ועדת אור מול נתונים עדכניים, מצביעה שכפי שלא חל שינוי לטובה במדיניות ההפליה ואי השוויון, כך אין שינוי בדפוסים המופיעים במדדי הבריאות.

פרופיל הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המסכם את השנים 1998-2002 מעלה מספר נקודות חשובות. בדיקה של שלושים הישובים הכוללים למעלה מ-50 אלף תושבים הראתה פער של שמונה שנים בין הישוב בו תוחלת החיים היא הגבוהה ביותר – רעננה, לבין הישוב המדורג אחרון – נצרת. שלושת הישובים המדורגים מעל לנצרת הם ערים מעורבות בהן יש למעלה מ-20% תושבים ערבים. שמונה מבין עשרת הישובים בהם שיעור התמותה היה הגבוה ביותר היו ישובים ערבים. נמצא כי בשיעור תמותת התינוקות עשרת הישובים בהם שיעור התמותה הוא הגבוה ביותר, הם ישובים ערבים ובהם נמצא שיעור תמותת תינוקות הגבוהה פי 2 עד 3 מהממוצע הארצי. כך גם בבדיקה של עשרת הישובים בהם התמותה ממחלות לב לחולים מעל גיל 40 הייתה הגבוהה ביותר (מתוקנן ביחס לגדול הישוב), היו כולם ישובים ערבים[10].

בחינה של דו"ח משרד הבריאות על אי-שוויון בבריאות משנת  [11]2010, ושל דו"ח משרד הבריאות על 'מצב הבריאות בישראל 2010' אשר פורסם בספטמבר 2011, ממחישה כי גם כיום למעלה מעשור לאחר אירועי אוקטובר אי-השוויון החברתי מתבטא בפערים ניכרים במדדי הבריאות:

  • שיעור התמותה של ערבים ממחלות לב גבוה ב-60%  מזה של יהודים.
  • פערים גדולים בתמותת התינוקות בין ערבים ליהודים: בעוד הירידה בשיעור התמותה בשנים האחרונות הובילה לממוצע של 3 מיתות מתוך 1000 לידות חי בהאוכלוסייה היהודית, הרי שהממוצע בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית עומד על 7 מיתות ל-1000 נכון ל-2009.
  • התרחבות הפער בתוחלת חיים בין גברים יהודים לגברים ערבים מפער של שנתיים (לטובת היהודים) בשנת 1998 לפער של 3.7 שנים ב-2008.
  • על אף ששכיחות התחלואה בשבץ מוחי בקרב ערבים נמצאה נמוכה יותר מאשר בקרב יהודים, הרי ששיעור התמותה של גברים ערבים גבוה ב-%20  מזה של גברים יהודים, ושיעור תמותת נשים ערביות גבוה ב-70% מזה של נשים יהודיות.
  • הנתונים העדכניים ביותר הקיימים בנושא תמותה מסוכרת מצביעים על שיעורי תמותה גבוהים יותר בקרב האוכלוסייה הערבית, פי 2.2 בגברים ערבים לעומת יהודים, ופי 2.8 בנשים ערביות לעומת יהודיות.
  • בשנים 1979-2007 נצפתה עליה בשיעורי הסרטן בקרב יהודים וערבים כאחד. אולם מגמת העלייה חדה הרבה יותר בקרב ערבים בהשוואה ליהודים: בשנים אלו נצפתה עלייה של אירעות סרטן (מכל הסוגים) של כ-37% בגברים יהודים,  ושל כ-27% בנשים יהודיות. לעומת זאת, בקרב גברים ערבים השיעורים עלו בכ-140%, ובקרב נשים ערביות בכ-150%. ביחס לשני הסרטנים השכיחים,סרטן הסרטן ה- שד ומעי גס נצפתה עלייה בשיעורי האירעות בקרב ערבים לעומת יציבות בקרב יהודים.
  • שיעורי התמותה מסרטן ירדו בקרב יהודים בין השנים 2007-1979 בכ-19% בגברים ובכ-21% בנשים. באוכלוסייה הערבית עלו שיעורי התמותה מסרטן, בכ-13% בגברים ובכ-33% בנשים.
  • שיעורי העישון גבוהים יותר בקרב גברים ערבים בהשוואה ליהודים: 48.8% בני 21 ומעלה מעשנים לעומת 31.3% בקרב יהודים. שיעור העוסקים בפעילות גופנית נמוך יותר בקרב נשים ערביות וגברים ערבים לעומת יהודים: 15.4% מבנות 21 ומעלה ו-23.8% מבני 21 בקרב ערבים לעומת 32.8% בקרב נשים יהודיות ו-38% בקרב גברים יהודים.

נתונים אלו מצביעים על כישלון של הממשלות השונות בעמידה ביעדים של ועדת אור לצמצום אי השוויון החברתי הקיים בין אזרחי המדינה הפלסטינים והיהודים. הפערים הגדולים הקיימים במדדי הבריאות והתחלואה לא רק שמשקפים עוולות חברתיות, אלא באים לידי ביטוי בחיי היום-יום כחסמים לצמצום העוני. קשר זה זכה להתייחסות על ידי משרד הבריאות שקבע כי "החיים בעוני יוצרים מצוקה בריאותית, שבדרכה תורמת להנצחת העוני."[12].

הפקעת אדמות, אפליה בפיתוח וחוסר ייצוג פוליטי – מקרה המבחן של דו"ח פראוור.

ב-1.9.2011 אימצה ממשלת ישראל את 'מתווה פראוור' להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בראשיתו מונה צוות פראוור בינואר 2009 לגיבוש מתווה בר-יישום למסקנות המופיעות בדו"ח ועדת גולדברג וליישוב ההסתייגות אשר הועלו על ידי חברי הועדה השונים. בפועל מהווה דו"ח פראוור מסמך חדש לכל דבר. בחינה של הדו"ח מלמדת כי איננו מהווה יישום מדיניות דו"ח גולדברג, וכי הוא אף עומד בסתירה למספר התייחסויות של ועדת אור. כחלק משלים למתווה פראוור הודיעה הממשלה על 'תוכנית חומש לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב"[13].

טרם הקמת המדינה התגוררו כ-70 אלף בדואים בנגב על שטח המוערך ב2-3 מליון דונם. לאחר 1948 נותרו בשטח כחמישית מהאוכלוסיה. שבטים שלמים נדרשו לעזוב את אדמותיהם ויושבו באדמות אחרות בעוד אדמותיהם מוכרזות כשטח צבאי. תהליכי הפינוי והריכוז של הבדואים הובילו לכך שכיום הם מחזיקים בכ300- אלף דונם המהווים 3% מאדמות הנגב. כ-90 אלף בדואים מתגוררים בשבע העיירות בעוד כ-90 אלף נוספים מתגוררים ב-45 כפרים, אשר מתוכם 35 אינם מוכרים על-ידי המדינה. הכפרים אינם מחוברים לתשתיות בסיסיות כגון מים, חשמל,כבישים, פינוי פסולת, שירותי חינוך, רווחה ובריאות. שבע עיירות הקבע, על אף שחלקן קיימות כ-30 שנה, סובלות אף הן ממחסור בתשתיות, ומשיעורי האבטלה והעוני הגבוהים בישראל[14]. בשנת 2002 נכללו כל השבע בין עשרת הישובים המדורגים באשכול 1, הנמוך ביותר במדרג החברתי-כלכלי[15].

בהתייחסה למצב האזרחים הבדואים קבעה ועדת אור במסקנותיה:

“על המדינה ליזום, לפתח ולהפעיל תכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב, בכל הנוגע לחינוך, לשיכון, לפיתוח תעשייתי, לתעסוקה ולשירותים. תשומת לב מיוחדת יש להפנות לתנאי חייהם ומצוקתם של הבדווים. אין עוד מקום להתעלמות מנושא זה או לדחיקתו לשוליים. על המדינה, באמצעות דרגיה הבכירים ביותר, לפעול לסגירת הפערים בהקדם באופן נחרץ וברור, תוך קביעת יעדים ברורים ומוחשיים, ולוחות זמנים מוגדרים[16]".

השלכות האפליה על בריאות האזרחים הבדואים

  • תמותת תינוקות: נתונים משנת 2009 מלמדים כי שיעור תמותת התינוקות הממוצע בקרב האוכלוסיה הכללית עומד על 4 לאלף לידות חי. לעומת זאת בקרב האוכלוסיה הבדואית עמד המספר על 12.2 לאלף לידות חי[17]. השוואה שערך משרד הבריאות בין תמותת התינוקות בישובי הקבע לבין הכפרים הבלתי מוכרים בשנים 2001-2006 העלתה כי בארבע מתוך חמש השנים שנבדקו תמותת התינוקות הייתה מעט גבוהה יותר בישובי הקבע. בארבע מתוך חמש השנים שנבדקו היה ממוצע תמותת התינוקות לאלף נפש גבוהה בקרב האוכלוסיה הבדואית ביותר מפי חמש מאשר הממוצע בכלל האוכלוסייה[18]. כך למשל בין השנים 1998-2002 עמדה תמותת התינוקות בישוב רהט על 13.2 לאלף לידות חי. באותן שנים היה שיעור התמותה בתל שבע 12.2 לאלף לידות חי[19].
  • אחוז הילודים הבדואים אשר נולדו במשקל נמוך מתחת לקילו וחצי היה גבוהה יותר מבאוכלוסיה הכללית, 1.4 % לעומת 1.1% , לא נמצא הבדל בשכיחות התופעה בין ישובי הקבע לבין הכפרים הבלתי מוכרים. במחקר משנת 2004 נמצא כי 56.6% מבין התינוקות הבדואים עד גיל חצי שנה החיים בישובי הקבע סובלים מאנמיה.16.5% סבלו מאנמיה המוגדרת כקשה. 9.9% סבלו ממחסור באבץ.16.9% מהילדים הבדואים בכיתות א' וב' סבלו מתת משקל.
  • תמותה ממחלות לב: בסקר מהשנים 1998-2002 נמצאה העיירה הבדואית ערערה כבעלת שיעורי התמותה המתוקננים הגבוהים ביותר ממחלות לב בגיל 40 ומעלה, למעלה מפי שמונה מגדרה בה שיעורי התמותה היו הנמוכים ביותר.
  • אסטמה: במחקר משנת 2008 נמצא כי 14.1% מבין תלמידי כיתות ח' הבדואים סובלים מאסטמה לעומת 7.2% בקרב תלמידי כיתות ח' היהודים. מחקר נוסף משנת 2009 העלה תוצאה מעט נמוכה יותר בקרב התלמידים הבדואים של [20]10.7%.

מבחינה של תוכנית החומש הכלכלית המתלווה למתווה פראוור ניתן ללמוד כי אין מדובר בתוכנית הנותנת מענה לפערים במדדי הבריאות ולסוגיות אשר הועלו על ידי ועדת אור.  תוכנית החומש אומנם כוללת השקעות בתשתיות, בחינוך ובקידום מקומות עבודה, אך התקציב ואופן חלוקתו מעלים שאלות רבות. תוכנית החומש כוללת השקעות בסך 1263 מליון ש"ח, מתוכם 377 מליון ש"ח בתקציבים ממשרדי הממשלה השונים, 860 מליון ש"ח תוספת ו-35 מליון ש"ח שיושקעו על ידי הג'וינט והחברה למתנ"סים. ראוי לציין כי מתוך התוספת של 860 מליון ש"ח, 215 פרושים לאורך חמש שנים ונמצאים תחת הסעיף 'חיזוק הביטחון האישי'. תקציב זה מיועד למשרד לביטחון פנים לצורך הגדלת כוחות השיטור ב'מתחם העיירות'. לנתון זה יש חשיבות רבה אם ניקח בחשבון את התוכנית לפנות כ-30 אלף בדואים מבתיהם.הסכום הגדול מעלה תמיהות קשות אף יותר כשמשווים אותו לתוספות התקציב הנמוכות הניתנות לחינוך –  95 מליון ש"ח, ולבריאות –  9 מליון ש"ח[21].

נקודה חשובה נוספת המוצגת במסקנות ועדת אור היא שחובת המדינה אינה מסתכמת באספקת אמצעים ותנאים חומריים לאזרחיה הפלסטינים, אלא מחייבת אותה להתנהלות באופן המכבד את תרבותם, מורשתם וצרכיהם הייחודיים:

“נזכיר, כי תפקידה של המדינה בעניין זה אינו מצטמצם לעניינים חומריים בלבד. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד".

דו"ח פראוור איננו עומד בהמלצות ועדת אור גם בהיבט של כיבוד תרבותם ואורך חייהם של האזרחים הפלסטינים בכלל ולאוכלוסיה הבדואית בפרט. ראשית, ראוי להדגיש כי בניגוד לצוות ועדת גולדברג אשר כלל שני חברי ועדה בדואים, לא כלל צוות פראוור אף לא נציג אחד מהקהילה. מתווה פראוור תוחם את האוכלוסיה הבדואית לשטח גיאוגרפי מצומצם ומשמעותו היא בעיקר המשך ריכוזם של הבדואים בעיירות הקבע. מדיניות זאת מתעלמת מתרבותם ומורשתם של האזרחים הבדואים אשר התפרנסו בעיקר מחקלאות וגידול צאן ואף מכישלונן של עיירות אלה. מדיניות אשר איננה מכבדת ומותאמת לצורכי האוכלוסייה מהווה המשך העוול והאפליה ואיננה מציעה מודל ישים לפיתוח האזור ושיפור מצב תושביו.

נקודה חשובה שנייה המופיעה במסקנות ועדת אור היא ההתייחסות המפורשת לסוגיית הקרקעות וחובת המדינה לפעול לפי עקרונות צדק חלוקתי ומדיניות שוויונית כלפי האזרחים הפלסטינים:

"בטיפול במגזר הערבי נודעת חשיבות רבה לנושא הקרקע. נושא זה מעורר הדים מצטברים של מאבקים בני מאה שנה ויותר. קשה להתעלם מן המימד הרגשי העז הנלווה לסוגיה זו. ברם, המטענים וההקשרים הלאומיים אינם גורעים מחובת המדינה לנהוג באזרחיה הערבים, על פי עקרונות ראויים של צדק חלוקתי. למגזר הערבי צרכים לגיטימיים, הנובעים, בין היתר, מגידול טבעי. המדינה חייבת להקצות לו קרקע על פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים… מתבקש, בהקשר זה, כי הסחבת והריפיון המאפיינים את המהלכים למציאת פיתרון לבעיה זו יפנו את מקומם לפעולה מערכתית נמרצת, אשר תעניק מענה אמיתי לסוגיית הריסות הבתים וההפקעות. לא אחת, מתקבלות בהקשר זה החלטות שסבירותן מפוקפקת, ואשר משקפות חוסר רגישות, ולעתים גם חוסר תבונה".

גם בסוגיה זו של מדיניות הקרקעות כושל דו"ח פראוור לעמוד במסקנות ועדת אור. מתוך 600 אלף דונמים עליהם קיימות תביעות בעלות מצד הבדואים, צפוי מתווה פראוור, לאחר השינויים שבוצעו בו על ידי יעקוב עמידרור, להעניק להם פחות ממאה אלף דונם. הפקעת האדמות והנישול משקפים מדיניות אשר עומדת בסתירה מוחלטת לעקרונות השוויון והצדק החלוקתי עליהם דובר במסקנות ועדת אור. מתווה פראוור מדגיש את הצורך בפיתוח התיישבות עירונית וצפופה בנגב, זאת על אף קיומם של כמאה ישובים יהודים בנפת באר שבע בהם יש ממוצע של כ-300 תושבים, ועל אף ההתעלמות העקבית של הרשויות מתופעת חוות הבודדים בנגב.

העוולות אותן מבקשת הממשלה לקדם במסגרת מתווה פראוור הן בעלות השלכות ניכרות על זכותם של הבדואים לבריאות. ראשית, בשל הסכנה העולה מיישום מתווה פראוור להישנות אירועים של עימותים קשים בין אזרחים פלסטינים לבין כוחות הביטחון. כפי שעמדה על כך ועדת אור, מדיניות הדיכוי והאפליה היו קרקע פורייה לעימותים. החלטת הממשלה בנוגע לאזרחים הבדואים לא רק שאינה מהווה ניסיון לשינוי דפוסים של חוסר צדק ואפליה כפי שדרש ועדת אור אלא מהווה החרפה ביחס לאוכלוסיה זו.

האזרחים הפלסטינים בישראל, ובתוכם הקהילה הבדואית, סובלים מאפליה והדרה רבות בשנים. אירועי אוקטובר 2000 היוו תמרור אזהרה כואב ביותר לצפוי לנו באם ימשיכו ממשלו ישראל בהתעמרותן. ועדת אור, על כל חסרונותיה, ניסתה להתוות דרך חדשה. היא נתקלה בהתעלמות מוחלטת כפי שמעיד מתווה פראוור וכפי שמעידה מגמת החקיקה של הכנסת בשנים האחרונות.שנית, כפי שעולה מהנתונים השונים המצביעים על קשר ברור בין מדיניות מפלה בתקציבים, בשותפות בקבלת החלטות ובעיצוב הסדר החברתי על מצבם הבריאותי של הפלסטינים אזרחי ישראל.


[1] דו"ח ועדת אור, שער שישי,סעיף 5

[2] דו"ח ועדת אור שער 1, סעיף 50

[3] שם,סעיף 56

[4] מרכז מוסאוא, ממצאים עיקרים של ניתוח תקציב המדינה לשנים 2009-2010 – http://www.mossawacenter.org/default.php?lng=1&dp=2&fl=13&pg=30

[5] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרשויות המקומיות בישראל 2009

[6] המוסד לביטוח לאומי, דו"ח מימדי העוני והפערים החברתיים 2009

[7] אגודת הגליל, מפגעי המחצבות בישובים הערבים בישראל, מרץ 2010

[8] דירסאת, חינוך בהמתנה: מדיניות הממשלה ויוזמות אזרחיות לקידום החינוך הערבי בישראל, נובמבר 2010 – http://www.dirasat-aclp.org/arabic/files/Education-On-Hold_Dirasat_2010.pdf

[9] רופאים לזכויות אדם, הזכות לבריאות בקרב ערבים פלסטינים בישראל, אפריל 2008 – http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=68&ItemID=230

[11] משרד הבריאות, אי שוויון בבריאות והתמודדות עמו, דצמבר 2010

[12] שם,עמ' 20

[13] החלטת הממשלה מס' 3708 והחלטה מס' 3707, מתאריך 11.9.2011

[14] עקרונות להכרה בכפרים הבדואים בנגב, נייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח, המועצה לכפרים הבלתי מוכרים ובמקום – http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2011/05/emda-kfarim.pdf

[16] ועדת אור, שער שש,סעיף 15

[17] אי שוויון בבריאות והתמודדות עמו, עמ' 42

  [18] משרד הבריאות, מצב הבריאות של תינוקות וילדים בדואים עד גיל 6 שנים ביישובי קבע ובכפרים הבלתי מוכרים בנגב, דצמבר 2008

[19] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרופיל בריאותי-חברתי לשנים 1998-2002

[20] משרד הבריאות, מצב הבריאות בישראל 2010, אוגוסט 2011

[21] החלטת הממשלה מתאריך 11.9.2011

הנגב לא רואה את הדבשת שלו

כתיבת תגובה

מאת: ציפורה חלפון, פורסם באתר מחלקה ראשונה

אתגר עומד בפני מנהיגי הנגב: להושיב יהודים ובדואים יחד ולהגיע לתוצאה טובה לחברה; וגם לתכנן מהלכים עתידיים שישפיעו על עתיד הנגב בעשור הקרוב על מנהיגי הנגב להבין שיש כאן דבשת וחייבים להביט בה מלפנים ומאחור, לטפל בה, כאן ועכשיו!

איך יחיה בנגב הדור הבא ? הפגנה נגד הריסת בתים, ינואר 2011

אנו ממשיכים להאמין ולשגות במחשבה שהבעיות בנגב בינינו לבין שכנינו הבדואים נמצאות רק במישור של השוואת זכויות. לעומת זאת, מצד שני אנו שומעים ניגונים אחרים, שם בעיקר עוסקים בבעיית ההישרדות של היומיום. בעיות מגורים, חינוך, מזון ומים. לטעמי, לא מדובר כאן בבעיה של אזור אחד בארץ – הנגב כפי שהוא נקרא – אלא מדובר בבעיה לאומית, ראשונה ומסוכנת, שאם לא יטפלו בה עכשיו, כולנו נסבול ממנה בעתיד. ההנהגה הארצית חייבת לשאוף לטפל בבעיית ההתיישבות בנגב מהר ועכשיו, כי בעוד כמה שנים זאת בועה שתתפוצץ לנו חזק בפרצוף, וראו הוזהרתם: זה יהיה כואב. מי שיסבול הכי הרבה, זה אנחנו, תושבי הנגב, ומי שיסבלו ראשונים יהיו תושבי העיר באר שבע. לטמון ראשנו בחול ולהתנהג כמו "בת יענה", לומר "לא מעניין אותנו" – זאת טעות גדולה מצדם של המנהיגים בדרום, ויש כאן הרבה: דימונה, ירוחם, מצפה רמון, עומר, מיתר, להבים, רמת נגב, באר שבע ועוד.

אז נכון, אין לנו "פיגורה" ברמה הארצית שיושב שם למעלה ויכול למנף מהלכים לאומיים; אבל יש לנו כאן ראשי רשויות, והרבה! אז למה לעזאזל לא קם כאן פורום חזק של ראשי הרשויות ובראשם העיר באר שבע?!

על ההנהגה בנגב להבין שחייבים להתחיל הידברות עם ראשי הבדואים בדרום, לתקן את טעויות העבר. להבין שאם נסייע להם, זה יעזור לנו בעתיד. ברגע שלהם יהיו מקומות קבע, עם עבודה, חינוך ותרבות, זה יחסוך וימגר באופן משמעותי את הפשיעה בנגב והפלישה לשטחים בלתי מוכרים. כאשר הם ידעו שהם יוצאים למקום עבודה להרוויח את לחמם ביושר, לא תעלה להם המחשבה ללכת לגנוב מהיישוב הסמוך. חשוב שנבין כי התיישבות ערבית בלתי חוקית אינה כלולה בשום תוכנית הינתקות מחד-גיסא, וכי ממשלת ישראל טוענת שאין כרגע מה לעשות, ולכן טרם אושרה תוכנית המגירה שיושבת זו השנה החמישית במשרדי הממשלה, פעם אצל משרד השיכון ופעם אצל האוצר, ובדרך היא נתקעה במגירה של ראש הממשלה ואחר-כך לא הצליחה להיכנס לישיבת המליאה, ובאותו זמן נפלה וקמה ממשלה חדשה; ויש מאה ואחת סיבות למה עדיין הממשלה לא מצאה מחויבות לאשר את התוכנית לטיפול בהתיישבות הבדואים בנגב.

גם הבדואים עצמם טוענים שהמשך השתלבותם בחברה הישראלית מוטל כיום בספק – המגורים בפחונים, החינוך הלקוי, חוסר במקומות תעסוקה, ומה לא? ההתקדמות האיטית שלהם בכל התחומים, גורמת להם להסיק כי הממסד אינו מעוניין בקידומם.

באר שבע יכולה למדוד את הסכנה הנשקפת בעתיד מאי-טיפול בבעיה בטווח גיאוגרפי בלבד. אולי כמה קילומטרים מדימונה, ועוד כמה מעומר, ממיתר ומלהבים. עוד כמה מטרים מהאינתיפאדה העתידית: אפס מרחק לגבי הבעיה שמתפתחת מתחת לאפינו. לא מדובר בסכנה נוכחית – הרבה מהבדואים משתדלים לשמור חוק, הסכנה היא ששקט יחסי לא יימשך וההתפתחות הדמוגרפית שלהם היא בקצב מסחרר. יחד עם ההתעלמות של ראשי הרשויות בדרום והרצון שלהם לשרוד, יניבו עוד מרי, אלימות, עבריינות וטרור מסוג שטרם הכרנו. העוני הערבי הוא המשך של תוצאה קטלנית – ילודה גבוה ביותר ומשפחות עם מפרנס אחד.

אז מה עושים?

ניסיונות קודמים של ראשי רשויות בדרום, דוגמת ראש העיר לשעבר אליהו נאווי, הראו שיש יכולת ליצור מערכת של מכנה משותף. אפשרות של לימוד הבעיה על בוריה, אי-התעלמות והפנמה שהם חלק מהדרום, ולכן צריך לסייע להם להשתלב בערים שלהם. הפרק החינוכי: לפתח אינטגרציה בין בתי הספר היהודיים לבתי הספר הבדואיים. הפרק התעסוקתי: לטפח את מקצועות החרטות, הנגרות והחשמל – מה שכבר מזמן לא לומדים בתיכונים היהודיים; להעניק מסגרת של שעות חוגים אחרי שעות הלימוד – מהלך שיוריד באופן משמעותי את עבריינות הרחוב. תוכנית להעלאת רמת החיים בקרב הציבור הערבי חייבת להתמודד עם הבעיות שהוזכרו לעיל – מדובר במשימה לא פשוטה.

אפילו ההסתגלות לעיור תלויה בשינוי תפישת המרחב הפיזי והחברתי שלהם בעזרתנו, והמצב שאנו עדים לו כיום ראוי להגדרה בהסתגלות תוך משבר, ולמרות זאת עדיין אסור לנו לוותר על יוזמות לקליטת שינויים ולהתאמתם לחברתם ולצורכיהם הייחודיים על-מנת שישתלבו במדינה.

דרושה לנו תפנית רעיונית גדולה – פנייה של ראש הרשות הכי גדולה בנגב ושל עמיתיו ראשי הרשויות בעוטף באר שבע, התגייסות של בעלי דעת-קהל ומעסיקים בנגב לראש הממשלה, שידרשו טיפול מהיר ושורשי בבעיה. אנו מצויים בעידן שבו יש תקדים לכל דבר, אז יש כאן אתגר עבור מנהיגי הנגב. להושיב יהודים ובדואים יחד ולהגיע לתוצאה שבעתיד לא תתנפח הבועה, לא רק בנושא חילוקי-דעות, אלא גם בעבור מהלכים עתידיים שישפיעו על עתיד הנגב בעשור הקרוב, המנהיגים בנגב צריכים להבין שיש כאן דבשת וחייבים להביט בה מלפנים ומאחור, לטפל בה, כאן ועכשיו!

ציפורה חלפון היא דוברת הפועל באר שבע בכדורגל

חוק דרקוני נוסף בקנה: מבנה בלתי חוקי יהרס בצו מינהלי על חשבון הבונה

כתיבת תגובה

בנגב חוששים כי אם יאושר החוק יהיה לרשויות אינטרס להוציא צווי הריסה מינהליים ללא בקרה שיפוטית, ולהפעיל ענישה כפולה גם הריסה וגם חיוב בהוצאות ההריסה. ח"כ טיבי: "מניעת בניה מערבים- מדיניות אידיאולוגית", ח"כ זחאלקה מציע הקפאת בניה והידברות.

הקול קול פאינה הידיים ידי ליברמן

ביום רביעי, 16 בפברואר, החליטה ועדת חוקה, חוק ומשפט לאשר לקריאה ראשונה את הצעת החוק של ח"כ פאינה קירשנבאום, הקובעת כי עלויות הריסה של מבנה בלתי חוקי, הנהרס בידי הרשויות באמצעות צו הריסה מינהלי, יוטלו על הבונה. ההצעה תובא בקרוב להצבעה בקריאה ראשונה במליאת הכנסת.

מכוון שהבדואים בנגב חיים בשטח גלילי, כלומר, אינם כפופים לרשות היכולה לדאוג להם להיתר בנייה. אין להם מועצה נבחרת שתגן עליהם, אין להם אוזן קשבת ברשויות המפקחות, והם נתקלים באכיפה מפלה. הצעת החוק תחמיר את האפליה שכבר קיימת.

ביקורת חריפה על הצעת החוק גם מצד היועץ המשפטי של ועדת החוקה

בישיבת הועדה הסוערת, מתחו חברי כנסת ביקורת קשה על הצעת החוק, שהוגדרה כאמצע חדש של "ממשלת נתניהו-ליברמן" לפגיעה בציבור הערבי. ח"כ ג'מאל זחאלקה קבע כי הצעת החוק מיועדת להפר את זכויותיו של ציבור זה, שביישוביו אין תוכניות מתאר תקפות.

"המדינה לא מקדמת תוכניות ביישובים הערבים. למשל, יש ישוב שיש לו תוכנית מתאר שנערכה בשנות השבעים, והיא מכסה 20 אחוז מהיישוב. המדינה אומרת לאזרח הערבי: אין לך אפשרות לבנות כחוק, אבל אם תבנה על אדמתך– נהרוס לך, וגם תשלם. יש כאן הפרזה גדולה, התהוללות יתר של המחוקק".

היועץ המשפטי של הועדה בישר, כי המדינה סבורה כי אין מקום להתיר לרשות מינהלית להטיל תשלום הוצאות על הבונה בלא פיקוח. הוא הזהיר כי רשות מינהלית עלולה לגלגל על הבונה הוצאות מהוצאות שונות. על כן מוצע כי הרשות תידרש לפנות לבית המשפט בתום ביצוע ההריסה ולבקש אישור להטלת הוצאות ולגובה הסכום.

מהו בעצם השינוי מהחוק הקיים ?

הריסות בנגב, צילום: אורי זקהם

עד כה נהגו הרשויות המינהליות על-פי-רוב לבצע הריסה של מבנה לא חוקי באמצעות צוים שיפוטיים, הניתנים לבקשת הרשות בהוראת בית המשפט. השופט היה רשאי לשקול שיקולים מורכבים, הן ביחס לעצם ההריסה והן ביחס לביצועה על-ידי הבונה ולחילופין – הטלת עלות הביצוע על הבונה.

החלופה הקיצונית הייתה הריסה באמצעות צו מינהלי לפי סעיף 238 לחוק התכנון והבנייה-. אמצעי המאפשר אכיפה מהירה בידי הרשות המינהלית, בלא התערבות הרשות השופטת. בנסיבות אלה, לא הוסמכו הרשויות בחוק להטיל על הבונה הוצאות. הצעת החוק החדשה מבקשת להורות על הטלת ההוצאות על הבונה גם כשממומש צו מינהלי.

הבעיה היא העדר כמעט מוחלט של תוכניות מתאר בישובים ערבים. בכפרים הבלתי מוכרים אין תוכניות מתאר כלל

ח"כ טיבי נזעק:
"התכנון והבנייה זה משהו שלערבים אין בו חלק. מדינת ישראל לא מכירה ביישובים רבים ולא נותנת להם שירותים, אבל היא הורסת להם בתים, הורסת כפרים שלמים, פעם אחר פעם. זה מצב בלתי נסבל. יש משפט בערבית: "אתה זורק אותו לים כבול, ואומר לו: אל תירטב". כמעט אין תוכניות מתאר, וכשיש תוכנית- אין בה טווח ארוך ואין בה מענה לצרכי היישוב. ככה אתם חונקים את היישובים הערבים: הם נאלצים לבנות ללא היתר וגם הורסים להם, ועכשיו גם יטילו עליהם מעמסה הכלכלית. אנשים אספו כסף עשרות שנים כדי לבנות בית, ועכשיו לא יהיה להם בית וגם כסף לא יהיה. אין ביישובים הערבים תכנון ובנייה, ממניעים אידיאולוגיים מונעים זאת".

ח"כ זחאלקה הציע להמתין להסדרה של חוקי התכנון והבנייה ביישובים הערבים, ובינתיים -שלא לחוקק חוקים מפלים. הוא הציע לממשלה לפעול בדרכי שלום:

"אנחנו רוצים לפתור את הבעיה ומוכנים כראשי הציבור הערבי להתחייב על מימוש הקפאה בבנייה עד שיושג פתרון באמצעות הידברות".

ח"כ ד"ר חנא סוויד העיר שורה ארוכה של הערות להצעת החוק, והדגיש כי צו מינהלי הוא צעד אכיפה קיצוני, המבוצע בידי הרשות המקומית בהעדר בקרה שיפוטית- כלומר בדרך החשופה לטעויות רבות. על כן אין זה סביר להטיל על הבונה את העלויות הכרוכות בו. שנית, מאחר ואין מאפשרים לבונה לבצע את ההריסה בעצמו, לא סביר להטיל עליו עלויות  הצפויות להיות גבוהות מאלו הכרוכות בהריסה עצמית. סוויד ציין שלפי ההצעה, החוק עלול לאפשר לרשות המינהלית להטיל על הבונה תשלום בכל סכום שהוא, בהעדר מגבלה על המותר. סוויד הציע, כי אם הצעת החוק תתקבל, תיעשה הטלת ההוצאות רק באמצעות פנייה לבית משפט.

ח"כ סוויד תבע כי אם החוק יאושר, יחול על מבנים עיסקיים בלבד: לדבריו, יש להבחין בין החלת החוק על מי שבונה לתועלת עצמית למטרת רווח כלכלי לבין מי שבונה על מנת לממש את זכותו לקורת גג. כך יתקיים איזון ראוי יותר בין הצורך באכיפת החוק לבין קיום זכויות האדם.

לבדואים אין נציגים ברשויות המקומיות ובגורמי האכיפה, ללא הגנת בתי המשפט הם חסרי הגנה לגמרי

ח"כ דוד רותם, יו"ר הועדה, העיר שהחוק אינן מיועד לפגוע בערבים. האמנם ?

שמוליק דוד (שתיל), יועץ לארגונים בנגב, הצביע על העדר ייצוג  כמרכיב מרכזי של המנגנון היוצר אכיפה בלתי שוויונית ומפלה כנגד הערבים . השינוי בחוק יחשוף את הבדואים לשרירות ליבם של גורמי האכיפה עוד יותר מכפי שהינם כיום. לדבריו:

"בפועל, החוק הוא דרקון מאיים עבור אזרחים מסוימים, ועפרא דארעא לאחרים. בקיבוצים ומושבים קיים נוהל "אישור חורג", המאפשר להתיר בנייה בלתי חוקית בהיקף גדול. למועצות האזוריות המורכבות מנציגי התושבים  אינטרס כלכלי בביצוע העבירות ועל כן הן מתירות את קיומן של "חריגות", כפי שעלה שוב ושוב בדו"חות מבקר המדינה.

לעומת זאת, הבדואים בנגב חיים בשטח גלילי, ואינם כפופים לרשות היכולה לדאוג להם להיתר בנייה. אין להם מועצה נבחרת שתגן עליהם, אין להם אוזן קשבת ברשויות המפקחות, והם נתקלים באכיפה מפלה. הצעת החוק מיועדת להחמיר את האפליה: מעתה יהיה לרשויות אינטרס להפעיל צוים  מינהליים בסיטונות, בלי בקרה שיפוטית, ולהטיל הוצאות בהיקף גדול על הבונה- כלומר להפעיל ענישה כפולה. החוק הדרקוני הפועל בנגב יהיה מעתה דרקוני עוד יותר".

האגודה לזכויות האזרח ועמותת במקום הצטרפו לטענת האפליה, וביקשו מהועדה בנייר עמדה שהוכן לקראת הדיון לברר כמה צווי הריסה מינהליים הוצאו בישראל בשנה האחרונה, וכמה מהם מומשו. כן תבעה נציגת האגודה, גב' עלוה קולן,  כי הועדה תדרוש מידע בשאלה, באילו אזורים מומשו הצווים, והאם הופעלו גם בקיבוצים ובמושבים.

יו"ר ועדת הכלכלה בכנסת: אין להתנות את הגישה של תושבים למים בחוקיות הישוב

כתיבת תגובה

בדיון מהיר שיזם חה"כ אחמד טיבי בועדת הכלכלה אתמול ( 8.2.2011) אמר יו"ר הועדה חה"כ כרמל שאמה כבר בראשית הדיון, כי העיקרון המנחה את ועדת המים בהקצאת מים ליישובי הבדואים חייב להיות: הזכות של כל אזרח לגישה למים.

יו"ר ועדת הכלכלה חה"כ כרמל שאמה, צילום: עומר מירון

חה"כ שאמה ביקש מתושבי עתיר אום אלחירן שנכחו בדיון לכלול בבקשתם הקרובה לועדת המים את דרישת ועדת הכלכלה לפעול ברוח הזכות לגישה למים.
בדיון נכחו נציג מקורות, נציג של הרשות הממשלתית למים ולביוב ונציג של הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב.
עטו'ה וסלים אבו אלקיעאן תושבי אום חירן סיפרו לוועדה על התנאים הקשים בהם חיים התושבים בהעדר מים. נקודת המים הקרובה של מקורות ממנה מותר להם לקנות מים נמצאת במרחק של שמונה ק"מ מהכפר. אל הנקודה מובילה דרך משובשת שגרמה לתאונות דרכים רבות לתושבים הנאלצים לגרור מכליות מים עמוסות למרחק גדול.
בעבר השקיעו תושבי הכפר כרבע מליון שקל בצינור שהוביל את המים מהנקודה של מקורות עד לכפר. אולם במשך הזמן פגעו גורמים עלומים בצינור וגרמו לו נזק כבד. התושבים הגישו תלונה למשטרה אך לא נמצאו חשודים. בעתיר אום אל חירן חושדים שמדובר בגורמים העוינים את עצם ישיבתם של הבדואים במקום זה.
עוד ציינו נציגי הכפר כי במרחק של פחות מק"מ יש חוות בודדים המחוברת למים ולחשמל למרות שאינה חוקית יותר מהכפר שלהם. בקשתם היא שיותר להם למלא מים בנקודה שבחוה או להתקין על חשבונם שעון וצינור מים שיוביל את המים מהחווה לכפר.
שמוליק דוד נציג שתי"ל הביע את דאגתו כי נציג רשות המים "מורח" את הועדה המכובדת באמירות שווא. לראיה הציג את הסטטיסטיקה העגומה של אישור בקשות של בדואים ע"י ועדת המים: ע"פ הנתונים שצוטטו בדוחות מאשרת הועדה בממוצע  15% מהבקשות בלבד. לכן אין לראות בהבטחות הועדה לדון בבקשה כפתרון סביר.
אף על פי כן, היה הדיון חשוב גם בגלל ההכרות האישית שנוצרה בין נציגי התושבים של אום אלחירן ונציגי הרשויות. כתוצאה מכך דני לביא נציג רשות המים מיהר לשלוח לנציגי אום אלחירן ולתושבי תל ערד, טפסים מתאימים כבר באותו יום.
אנחנו נמשיך כמובן לעקוב אחר הנושא.

כפר פרשת המים- כתבה ווידאו על תל ערד באתר "נא להכיר"/ פברואר 2011
ניר עמדה התקנת "מרכזי מים" לתושבי הכפרים הבלתי מוכרים בנגב/ רופאים לזכויות אדם והמועצה לכפרים בלתי מוכרים/ מאי 2010

Older Entries

%d בלוגרים אהבו את זה: