פורסם באתר רופאים לזכויות אדם

רקע

בשני לאוקטובר יחול יום השנה האחת-עשר במספר לאירועי אוקטובר 2000, אז התרחשו עימותים בין מפגינים פלסטינים אזרחי ישראל ובין כוחות הביטחון אשר עשו שימוש גם באש חיה. מחיר העימותים: וסופם הריגתם של שלושה עשר פלסטינים אזרחי ישראל מאש כוחות הביטחון, אזרח יהודי כתוצאה מאבן שנזרקה עליו. לא לחינם בחרה ועדת אור לקבוע כי באוקטובר 2000 רעדה הארץ. בימים אלו, מתרחשים במדינה שני תהליכים בעלי פוטנציאל שינוי אדיר: גל מחאה למען צדק חברתי, ומתקפה של מוסדות המדינה כנגד אזרחיה הערבים הכוללת התבטאויות גזעניות, הסתה, אפליה ותוכניות להפקעת אדמותיהם כדוגמת תוכנית פראוור להסדרת נושא הקרקעות בנגב. ברקע מרחפת גם הבקשה הפלסטינית מהאו"ם להכרה במדינה.

ריכוז אירועים אלו מהווה לא רק הזדמנות חשובה לבחון את המציאות הפוליטית והחברתית בישראל 2011, אלא גם להתריע כנגד ההשלכות החמורות והמסוכנות של המשך מדיניות הממשלה כנגד אזרחיה הפלסטינים. ועדת אור, בהיותה ועדה ממלכתית, היא אבן בוחן משמעותית לבחינה מדיניות הממשלה.

"האירועים, אופיים החריג ותוצאותיהם החמורות הם תולדה של גורמי עומק, אשר יצרו מצב נפיץ בקרב הציבור הערבי בישראל. גורמים אלה, כולל המדינה וממשלותיה לדורותיהן, כשלו בחוסר התמודדות מעמיקה ומקיפה עם הבעיות הקשות שמעמיד קיום מיעוט גדול של ערבים בתוך המדינה היהודית. הטיפול הממשלתי במגזר הערבי התאפיין ברובו בהזנחה ובקיפוח. הממסד לא גילה רגישות מספקת לצרכי המגזר הערבי, ולא פעל די על מנת להקצות את משאבי המדינה באופן שוויוני גם למגזר הזה. המדינה לא עשתה די, ולא התאמצה די, כדי להקנות שוויון לאזרחיה הערבים ולהסיר ת תופעות האפלייה הקיפוח".[1]"

בחינה של מדיניות ממשלות ישראל מאז אירועי אוקטובר 2000 ממחישה כי לא חל שינוי, ואף חלה החמרה, במדיניות המדינה ביחס לאזרחיה הפלסטינים, וזכותם לשוויון בבריאות והתנאים החברתיים, הכלכליים ופוליטיים. במסמך זה נ להתייחס לשתי סוגיות:

א. הפערים בבריאות בין אזרחים פלסטינים ויהודים, לרבות התייחסות לגורמים מגדירי בריאות כגון מצב חברתי-כלכלי, השכלה ותשתיות;

ב. מדיניות הקרקעות ובייחוד תוכנית פראוור ומשמעותה ביחס לתנאי החיים של האוכלוסייה הבדואית וזכותה לבריאות.

פערים בבריאות בין אזרחים פלסטינים ויהודים:

בהתייחסותה לנושא התקציבים ופיתוח התשתיות בחברה הערבית ציינה ועדת אור כי:

"…בשנות התשעים חל שיפור של ממש בנושא זה והמענקים שהוקצו ברגיל לרשויות הערביות גדלו פי 5.5. למרות זאת, בסוף העשור עדיין נותרה ההקצאה לנפש ברמה ממוצעת של שני-שליש מההקצאה לנפש במגזר היהודי…. מצב התשתיות הירוד ביישובים ערביים, אשר אי השוויון בהקצאת המשאבים תרם לו, הגביר את תחושת הקיפוח של האזרחים הערבים. תופעה בולטת ביישובים אלה הוא הביוב העולה על גדותיו…. לכך יש השלכות שליליות ברורות, הן לעניין איכות החיים והן לעניין רמת התברואה ביישובים אלה. ביישובי המגזר ניכר מחסור בכוח אדם ובמתקנים רפואיים. גם מצב הדרכים בתוך היישובים הערביים וסביבם היה ירוד. מבקר המדינה מתח ביקורת נוקבת על מחדלי הממשלה, ובעיקר משרד הפנים, בתכנון, בתקצוב ובביצוע של פיתוח התשתיות במגזר הערבי….. הפיגור בתשתיות בלט גם ברבות מן השכונות הערביות בערים המעורבות, כמו ביפו, בלוד, ברמלה ובעכו. שכונות אלה, בהן התרכזו אוכלוסיות חלשות, התאפיינו בהידרדרות תשתיות עירוניות, שירותים ירודים ושיעורי עבריינות נוער ופשיעה גבוהים. חוסר התאמה בין אחוז האזרחים הערבים באוכלוסייה לבין אחוז ההקצאות המופנות למגזר הערבי בלט גם במשרדי הדתות, העבודה והרווחה, הבינוי והשיכון, החקלאות והתעשייה והמסחר[2]."

בהתייחסותה למימדי העוני בחברה הערבית ציינה ועדת אור כי שיעורן של המשפחות העניות מקרב האוכלוסייה הפלסטינית בישראל עמד על כ-28.1% מכלל המשפחות העניות וזאת למרות היותם של הערבים בישראל רק 19%  מכלל האוכלוסיה:

"בבדיקת הרמה החברתית-כלכלית על פי יישובים הסתבר, כי מתוך עשרה אשכולות היה האשכול התחתון מורכב כמעט כולו מתושבי יישובים ערביים, והללו היוו רוב גדול גם בשני האשכולות שמעליו[3]".

שמונה שנים לאחר פרסום דו"ח ועדת אור – מה נעשה? ייצוג יתר בעוני, תת ייצוג בתקציבים.

תקציב: ניתוח תקציב המדינה לשנים 2009-2010 שבוצע ע"י מרכז מוסאוא מלמד כי בעוד הפלסטינים מהווים כ-19% מאזרחי המדינה, הוקצו להם 5% בלבד מהתקציב המיועד לפיתוח ממשלתי[4].

עוני: גם בדיווח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על מצבם החברתי של ישובים נמצא כי 70% מהישובים המדורגים באשכול 1 הנמוך ביותר הם ישובים ערבים. ישובים ערבים מהווים גם למעלה מ- 80% מהישובים הנמצאים באשכול 2[5]. כמו כן ניתן לראות כי קיימת עלייה מתמשכת בשיעורן של המשפחות הערביות העניות מ-%, 33.8 בשנת 2008 ל- 35.9% מכלל המשפחות העניות בשנת [6]2009.

אי צדק סביבתי: ממחקר של אגודת הגליל עולה כי 54% מתוך האוכלוסייה המתגוררת בקרבת מחצבות הם פלסטינים אזרחי ישראל, וכי ככל שקרבים לאזור המחצבות מצטמצם מספר התושבים היהודים ועולה שיעורם של האזרחים הפלסטינים[7].

פערים בחינוך: ממוצע התלמידים בכיתה בבתי הספר היסודיים הערבים גבוה בכמעט %20 מאשר בכיתות בבתי הספר היהודים.  שיעור התלמידים הערבים הזכאים לתעודת בגרות העומדת בדרישות הסף של האוניברסיטאות עומד על 30.8% לעומת 75.9% אצל התלמידים היהודים. שיעור הנשירה מבתי הספר בין כיתה ט' ועד לסיום התיכון גבוה בקרב התלמידים הערבים בכ-8% ומהווה למעלה מחמישית מכלל התלמידים. ממוצע ציון הפסיכומטרי של תלמידים ערבים נמוך בכמאה נקודות מהציון הממוצע של יהודים. תוצאות הפערים מקבלות ביטוי ברור בשיעור הלומדים באוניברסיטה. 1.8% מבני ה-18 עד 39 הערבים לומדים לתואר ראשון באוניברסיטה, לעומת 3.6% מבין היהודים בני אותו הגיל. ערבים מהווים כ-10% בלבד מבין מסיימי תואר ראשון באוניברסיטאות, במכללות ובמכללות ללימודי הוראה. שיעורם יורד אל מתחת ל-5% מבין מסיימי התואר השני ומתחת ל-3% מבין הלומדים לתואר שלישי[8].

פערים בשירותי ובתשתיות בריאות: אין ולו גם יישוב ערבי אחד שפועל בו בית חולים ממשלתי, מוסד לבריאות הנפש או מוסד לאשפוז גריאטרי-סיעודי[9].

תוצאות המדיניות

הגורמים שנסקרו ידועים כגורמים מגדירי בריאות מתבטאים אחר-כך בחוסר שוויון משמעותי בתוצאות הבריאות בין יהודים לערבים. בחינת נתוני השנים הסמוכות לאירועי אוקטובר 2000 וכתיבת דו"ח ועדת אור מול נתונים עדכניים, מצביעה שכפי שלא חל שינוי לטובה במדיניות ההפליה ואי השוויון, כך אין שינוי בדפוסים המופיעים במדדי הבריאות.

פרופיל הבריאות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה המסכם את השנים 1998-2002 מעלה מספר נקודות חשובות. בדיקה של שלושים הישובים הכוללים למעלה מ-50 אלף תושבים הראתה פער של שמונה שנים בין הישוב בו תוחלת החיים היא הגבוהה ביותר – רעננה, לבין הישוב המדורג אחרון – נצרת. שלושת הישובים המדורגים מעל לנצרת הם ערים מעורבות בהן יש למעלה מ-20% תושבים ערבים. שמונה מבין עשרת הישובים בהם שיעור התמותה היה הגבוה ביותר היו ישובים ערבים. נמצא כי בשיעור תמותת התינוקות עשרת הישובים בהם שיעור התמותה הוא הגבוה ביותר, הם ישובים ערבים ובהם נמצא שיעור תמותת תינוקות הגבוהה פי 2 עד 3 מהממוצע הארצי. כך גם בבדיקה של עשרת הישובים בהם התמותה ממחלות לב לחולים מעל גיל 40 הייתה הגבוהה ביותר (מתוקנן ביחס לגדול הישוב), היו כולם ישובים ערבים[10].

בחינה של דו"ח משרד הבריאות על אי-שוויון בבריאות משנת  [11]2010, ושל דו"ח משרד הבריאות על 'מצב הבריאות בישראל 2010' אשר פורסם בספטמבר 2011, ממחישה כי גם כיום למעלה מעשור לאחר אירועי אוקטובר אי-השוויון החברתי מתבטא בפערים ניכרים במדדי הבריאות:

  • שיעור התמותה של ערבים ממחלות לב גבוה ב-60%  מזה של יהודים.
  • פערים גדולים בתמותת התינוקות בין ערבים ליהודים: בעוד הירידה בשיעור התמותה בשנים האחרונות הובילה לממוצע של 3 מיתות מתוך 1000 לידות חי בהאוכלוסייה היהודית, הרי שהממוצע בקרב האוכלוסייה הלא-יהודית עומד על 7 מיתות ל-1000 נכון ל-2009.
  • התרחבות הפער בתוחלת חיים בין גברים יהודים לגברים ערבים מפער של שנתיים (לטובת היהודים) בשנת 1998 לפער של 3.7 שנים ב-2008.
  • על אף ששכיחות התחלואה בשבץ מוחי בקרב ערבים נמצאה נמוכה יותר מאשר בקרב יהודים, הרי ששיעור התמותה של גברים ערבים גבוה ב-%20  מזה של גברים יהודים, ושיעור תמותת נשים ערביות גבוה ב-70% מזה של נשים יהודיות.
  • הנתונים העדכניים ביותר הקיימים בנושא תמותה מסוכרת מצביעים על שיעורי תמותה גבוהים יותר בקרב האוכלוסייה הערבית, פי 2.2 בגברים ערבים לעומת יהודים, ופי 2.8 בנשים ערביות לעומת יהודיות.
  • בשנים 1979-2007 נצפתה עליה בשיעורי הסרטן בקרב יהודים וערבים כאחד. אולם מגמת העלייה חדה הרבה יותר בקרב ערבים בהשוואה ליהודים: בשנים אלו נצפתה עלייה של אירעות סרטן (מכל הסוגים) של כ-37% בגברים יהודים,  ושל כ-27% בנשים יהודיות. לעומת זאת, בקרב גברים ערבים השיעורים עלו בכ-140%, ובקרב נשים ערביות בכ-150%. ביחס לשני הסרטנים השכיחים,סרטן הסרטן ה- שד ומעי גס נצפתה עלייה בשיעורי האירעות בקרב ערבים לעומת יציבות בקרב יהודים.
  • שיעורי התמותה מסרטן ירדו בקרב יהודים בין השנים 2007-1979 בכ-19% בגברים ובכ-21% בנשים. באוכלוסייה הערבית עלו שיעורי התמותה מסרטן, בכ-13% בגברים ובכ-33% בנשים.
  • שיעורי העישון גבוהים יותר בקרב גברים ערבים בהשוואה ליהודים: 48.8% בני 21 ומעלה מעשנים לעומת 31.3% בקרב יהודים. שיעור העוסקים בפעילות גופנית נמוך יותר בקרב נשים ערביות וגברים ערבים לעומת יהודים: 15.4% מבנות 21 ומעלה ו-23.8% מבני 21 בקרב ערבים לעומת 32.8% בקרב נשים יהודיות ו-38% בקרב גברים יהודים.

נתונים אלו מצביעים על כישלון של הממשלות השונות בעמידה ביעדים של ועדת אור לצמצום אי השוויון החברתי הקיים בין אזרחי המדינה הפלסטינים והיהודים. הפערים הגדולים הקיימים במדדי הבריאות והתחלואה לא רק שמשקפים עוולות חברתיות, אלא באים לידי ביטוי בחיי היום-יום כחסמים לצמצום העוני. קשר זה זכה להתייחסות על ידי משרד הבריאות שקבע כי "החיים בעוני יוצרים מצוקה בריאותית, שבדרכה תורמת להנצחת העוני."[12].

הפקעת אדמות, אפליה בפיתוח וחוסר ייצוג פוליטי – מקרה המבחן של דו"ח פראוור.

ב-1.9.2011 אימצה ממשלת ישראל את 'מתווה פראוור' להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב. בראשיתו מונה צוות פראוור בינואר 2009 לגיבוש מתווה בר-יישום למסקנות המופיעות בדו"ח ועדת גולדברג וליישוב ההסתייגות אשר הועלו על ידי חברי הועדה השונים. בפועל מהווה דו"ח פראוור מסמך חדש לכל דבר. בחינה של הדו"ח מלמדת כי איננו מהווה יישום מדיניות דו"ח גולדברג, וכי הוא אף עומד בסתירה למספר התייחסויות של ועדת אור. כחלק משלים למתווה פראוור הודיעה הממשלה על 'תוכנית חומש לקידום הצמיחה והפיתוח הכלכליים של האוכלוסייה הבדואית בנגב"[13].

טרם הקמת המדינה התגוררו כ-70 אלף בדואים בנגב על שטח המוערך ב2-3 מליון דונם. לאחר 1948 נותרו בשטח כחמישית מהאוכלוסיה. שבטים שלמים נדרשו לעזוב את אדמותיהם ויושבו באדמות אחרות בעוד אדמותיהם מוכרזות כשטח צבאי. תהליכי הפינוי והריכוז של הבדואים הובילו לכך שכיום הם מחזיקים בכ300- אלף דונם המהווים 3% מאדמות הנגב. כ-90 אלף בדואים מתגוררים בשבע העיירות בעוד כ-90 אלף נוספים מתגוררים ב-45 כפרים, אשר מתוכם 35 אינם מוכרים על-ידי המדינה. הכפרים אינם מחוברים לתשתיות בסיסיות כגון מים, חשמל,כבישים, פינוי פסולת, שירותי חינוך, רווחה ובריאות. שבע עיירות הקבע, על אף שחלקן קיימות כ-30 שנה, סובלות אף הן ממחסור בתשתיות, ומשיעורי האבטלה והעוני הגבוהים בישראל[14]. בשנת 2002 נכללו כל השבע בין עשרת הישובים המדורגים באשכול 1, הנמוך ביותר במדרג החברתי-כלכלי[15].

בהתייחסה למצב האזרחים הבדואים קבעה ועדת אור במסקנותיה:

“על המדינה ליזום, לפתח ולהפעיל תכניות לסגירת הפערים, תוך שימת דגש על תחומי התקציב, בכל הנוגע לחינוך, לשיכון, לפיתוח תעשייתי, לתעסוקה ולשירותים. תשומת לב מיוחדת יש להפנות לתנאי חייהם ומצוקתם של הבדווים. אין עוד מקום להתעלמות מנושא זה או לדחיקתו לשוליים. על המדינה, באמצעות דרגיה הבכירים ביותר, לפעול לסגירת הפערים בהקדם באופן נחרץ וברור, תוך קביעת יעדים ברורים ומוחשיים, ולוחות זמנים מוגדרים[16]".

השלכות האפליה על בריאות האזרחים הבדואים

  • תמותת תינוקות: נתונים משנת 2009 מלמדים כי שיעור תמותת התינוקות הממוצע בקרב האוכלוסיה הכללית עומד על 4 לאלף לידות חי. לעומת זאת בקרב האוכלוסיה הבדואית עמד המספר על 12.2 לאלף לידות חי[17]. השוואה שערך משרד הבריאות בין תמותת התינוקות בישובי הקבע לבין הכפרים הבלתי מוכרים בשנים 2001-2006 העלתה כי בארבע מתוך חמש השנים שנבדקו תמותת התינוקות הייתה מעט גבוהה יותר בישובי הקבע. בארבע מתוך חמש השנים שנבדקו היה ממוצע תמותת התינוקות לאלף נפש גבוהה בקרב האוכלוסיה הבדואית ביותר מפי חמש מאשר הממוצע בכלל האוכלוסייה[18]. כך למשל בין השנים 1998-2002 עמדה תמותת התינוקות בישוב רהט על 13.2 לאלף לידות חי. באותן שנים היה שיעור התמותה בתל שבע 12.2 לאלף לידות חי[19].
  • אחוז הילודים הבדואים אשר נולדו במשקל נמוך מתחת לקילו וחצי היה גבוהה יותר מבאוכלוסיה הכללית, 1.4 % לעומת 1.1% , לא נמצא הבדל בשכיחות התופעה בין ישובי הקבע לבין הכפרים הבלתי מוכרים. במחקר משנת 2004 נמצא כי 56.6% מבין התינוקות הבדואים עד גיל חצי שנה החיים בישובי הקבע סובלים מאנמיה.16.5% סבלו מאנמיה המוגדרת כקשה. 9.9% סבלו ממחסור באבץ.16.9% מהילדים הבדואים בכיתות א' וב' סבלו מתת משקל.
  • תמותה ממחלות לב: בסקר מהשנים 1998-2002 נמצאה העיירה הבדואית ערערה כבעלת שיעורי התמותה המתוקננים הגבוהים ביותר ממחלות לב בגיל 40 ומעלה, למעלה מפי שמונה מגדרה בה שיעורי התמותה היו הנמוכים ביותר.
  • אסטמה: במחקר משנת 2008 נמצא כי 14.1% מבין תלמידי כיתות ח' הבדואים סובלים מאסטמה לעומת 7.2% בקרב תלמידי כיתות ח' היהודים. מחקר נוסף משנת 2009 העלה תוצאה מעט נמוכה יותר בקרב התלמידים הבדואים של [20]10.7%.

מבחינה של תוכנית החומש הכלכלית המתלווה למתווה פראוור ניתן ללמוד כי אין מדובר בתוכנית הנותנת מענה לפערים במדדי הבריאות ולסוגיות אשר הועלו על ידי ועדת אור.  תוכנית החומש אומנם כוללת השקעות בתשתיות, בחינוך ובקידום מקומות עבודה, אך התקציב ואופן חלוקתו מעלים שאלות רבות. תוכנית החומש כוללת השקעות בסך 1263 מליון ש"ח, מתוכם 377 מליון ש"ח בתקציבים ממשרדי הממשלה השונים, 860 מליון ש"ח תוספת ו-35 מליון ש"ח שיושקעו על ידי הג'וינט והחברה למתנ"סים. ראוי לציין כי מתוך התוספת של 860 מליון ש"ח, 215 פרושים לאורך חמש שנים ונמצאים תחת הסעיף 'חיזוק הביטחון האישי'. תקציב זה מיועד למשרד לביטחון פנים לצורך הגדלת כוחות השיטור ב'מתחם העיירות'. לנתון זה יש חשיבות רבה אם ניקח בחשבון את התוכנית לפנות כ-30 אלף בדואים מבתיהם.הסכום הגדול מעלה תמיהות קשות אף יותר כשמשווים אותו לתוספות התקציב הנמוכות הניתנות לחינוך –  95 מליון ש"ח, ולבריאות –  9 מליון ש"ח[21].

נקודה חשובה נוספת המוצגת במסקנות ועדת אור היא שחובת המדינה אינה מסתכמת באספקת אמצעים ותנאים חומריים לאזרחיה הפלסטינים, אלא מחייבת אותה להתנהלות באופן המכבד את תרבותם, מורשתם וצרכיהם הייחודיים:

“נזכיר, כי תפקידה של המדינה בעניין זה אינו מצטמצם לעניינים חומריים בלבד. על רשויות השלטון למצוא את הדרכים שיאפשרו לאזרחים הערבים לבטא בחיים הציבוריים את תרבותם וזהותם באופן נאות ומכובד".

דו"ח פראוור איננו עומד בהמלצות ועדת אור גם בהיבט של כיבוד תרבותם ואורך חייהם של האזרחים הפלסטינים בכלל ולאוכלוסיה הבדואית בפרט. ראשית, ראוי להדגיש כי בניגוד לצוות ועדת גולדברג אשר כלל שני חברי ועדה בדואים, לא כלל צוות פראוור אף לא נציג אחד מהקהילה. מתווה פראוור תוחם את האוכלוסיה הבדואית לשטח גיאוגרפי מצומצם ומשמעותו היא בעיקר המשך ריכוזם של הבדואים בעיירות הקבע. מדיניות זאת מתעלמת מתרבותם ומורשתם של האזרחים הבדואים אשר התפרנסו בעיקר מחקלאות וגידול צאן ואף מכישלונן של עיירות אלה. מדיניות אשר איננה מכבדת ומותאמת לצורכי האוכלוסייה מהווה המשך העוול והאפליה ואיננה מציעה מודל ישים לפיתוח האזור ושיפור מצב תושביו.

נקודה חשובה שנייה המופיעה במסקנות ועדת אור היא ההתייחסות המפורשת לסוגיית הקרקעות וחובת המדינה לפעול לפי עקרונות צדק חלוקתי ומדיניות שוויונית כלפי האזרחים הפלסטינים:

"בטיפול במגזר הערבי נודעת חשיבות רבה לנושא הקרקע. נושא זה מעורר הדים מצטברים של מאבקים בני מאה שנה ויותר. קשה להתעלם מן המימד הרגשי העז הנלווה לסוגיה זו. ברם, המטענים וההקשרים הלאומיים אינם גורעים מחובת המדינה לנהוג באזרחיה הערבים, על פי עקרונות ראויים של צדק חלוקתי. למגזר הערבי צרכים לגיטימיים, הנובעים, בין היתר, מגידול טבעי. המדינה חייבת להקצות לו קרקע על פי דפוסים ועקרונות שוויוניים, כמו למגזרים אחרים… מתבקש, בהקשר זה, כי הסחבת והריפיון המאפיינים את המהלכים למציאת פיתרון לבעיה זו יפנו את מקומם לפעולה מערכתית נמרצת, אשר תעניק מענה אמיתי לסוגיית הריסות הבתים וההפקעות. לא אחת, מתקבלות בהקשר זה החלטות שסבירותן מפוקפקת, ואשר משקפות חוסר רגישות, ולעתים גם חוסר תבונה".

גם בסוגיה זו של מדיניות הקרקעות כושל דו"ח פראוור לעמוד במסקנות ועדת אור. מתוך 600 אלף דונמים עליהם קיימות תביעות בעלות מצד הבדואים, צפוי מתווה פראוור, לאחר השינויים שבוצעו בו על ידי יעקוב עמידרור, להעניק להם פחות ממאה אלף דונם. הפקעת האדמות והנישול משקפים מדיניות אשר עומדת בסתירה מוחלטת לעקרונות השוויון והצדק החלוקתי עליהם דובר במסקנות ועדת אור. מתווה פראוור מדגיש את הצורך בפיתוח התיישבות עירונית וצפופה בנגב, זאת על אף קיומם של כמאה ישובים יהודים בנפת באר שבע בהם יש ממוצע של כ-300 תושבים, ועל אף ההתעלמות העקבית של הרשויות מתופעת חוות הבודדים בנגב.

העוולות אותן מבקשת הממשלה לקדם במסגרת מתווה פראוור הן בעלות השלכות ניכרות על זכותם של הבדואים לבריאות. ראשית, בשל הסכנה העולה מיישום מתווה פראוור להישנות אירועים של עימותים קשים בין אזרחים פלסטינים לבין כוחות הביטחון. כפי שעמדה על כך ועדת אור, מדיניות הדיכוי והאפליה היו קרקע פורייה לעימותים. החלטת הממשלה בנוגע לאזרחים הבדואים לא רק שאינה מהווה ניסיון לשינוי דפוסים של חוסר צדק ואפליה כפי שדרש ועדת אור אלא מהווה החרפה ביחס לאוכלוסיה זו.

האזרחים הפלסטינים בישראל, ובתוכם הקהילה הבדואית, סובלים מאפליה והדרה רבות בשנים. אירועי אוקטובר 2000 היוו תמרור אזהרה כואב ביותר לצפוי לנו באם ימשיכו ממשלו ישראל בהתעמרותן. ועדת אור, על כל חסרונותיה, ניסתה להתוות דרך חדשה. היא נתקלה בהתעלמות מוחלטת כפי שמעיד מתווה פראוור וכפי שמעידה מגמת החקיקה של הכנסת בשנים האחרונות.שנית, כפי שעולה מהנתונים השונים המצביעים על קשר ברור בין מדיניות מפלה בתקציבים, בשותפות בקבלת החלטות ובעיצוב הסדר החברתי על מצבם הבריאותי של הפלסטינים אזרחי ישראל.


[1] דו"ח ועדת אור, שער שישי,סעיף 5

[2] דו"ח ועדת אור שער 1, סעיף 50

[3] שם,סעיף 56

[4] מרכז מוסאוא, ממצאים עיקרים של ניתוח תקציב המדינה לשנים 2009-2010 – http://www.mossawacenter.org/default.php?lng=1&dp=2&fl=13&pg=30

[5] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, הרשויות המקומיות בישראל 2009

[6] המוסד לביטוח לאומי, דו"ח מימדי העוני והפערים החברתיים 2009

[7] אגודת הגליל, מפגעי המחצבות בישובים הערבים בישראל, מרץ 2010

[8] דירסאת, חינוך בהמתנה: מדיניות הממשלה ויוזמות אזרחיות לקידום החינוך הערבי בישראל, נובמבר 2010 – http://www.dirasat-aclp.org/arabic/files/Education-On-Hold_Dirasat_2010.pdf

[9] רופאים לזכויות אדם, הזכות לבריאות בקרב ערבים פלסטינים בישראל, אפריל 2008 – http://www.phr.org.il/default.asp?PageID=68&ItemID=230

[11] משרד הבריאות, אי שוויון בבריאות והתמודדות עמו, דצמבר 2010

[12] שם,עמ' 20

[13] החלטת הממשלה מס' 3708 והחלטה מס' 3707, מתאריך 11.9.2011

[14] עקרונות להכרה בכפרים הבדואים בנגב, נייר עמדה של האגודה לזכויות האזרח, המועצה לכפרים הבלתי מוכרים ובמקום – http://www.acri.org.il/he/wp-content/uploads/2011/05/emda-kfarim.pdf

[16] ועדת אור, שער שש,סעיף 15

[17] אי שוויון בבריאות והתמודדות עמו, עמ' 42

  [18] משרד הבריאות, מצב הבריאות של תינוקות וילדים בדואים עד גיל 6 שנים ביישובי קבע ובכפרים הבלתי מוכרים בנגב, דצמבר 2008

[19] הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, פרופיל בריאותי-חברתי לשנים 1998-2002

[20] משרד הבריאות, מצב הבריאות בישראל 2010, אוגוסט 2011

[21] החלטת הממשלה מתאריך 11.9.2011

מודעות פרסומת