הנוף הנפרס משני צידי כביש 80 המוביל מצומת תל ערד צפונה הוא נוף מפתיע. משני צידי הכביש משתרעים בלב המדבר מאות דונמים של שדות ירוקים, שצבעם הרענן בוהק למרחוק. השדות שייכים לחוות חקלאיות בבעלות יהודית ונהנים כמובן מאספקת מים. לצמחים יש מים אבל לבדואים שחיים ממזרח וממערב לכביש 80 , בכפר הלא מוכר תל ערד אין

מאת:משה בלמס

כ-1000 תושבים חיים שם מ-1952 חיים על אספקה פרטית במיכליות. הם ממלאים את המים מנקודות שאישרה מנהלת הבדואים בכפר דריג'את או בכסיפה ולעיתים מנקודת המים של תושבי הישוב דהניה בנגב. זוהי נקודת המים הקרובה ביותר שנמצאת כשני ק"מ ממערב להם. שאר הנקודות מרוחקות בין 5-10 ק"מ. המילוי גוזל כמעט יום עבודה שלם  והמחיר יקר פי 4-5 מעלות המים לצריכה ביתית רגילה.

עלי נבארי: "רוצים מים זה הכל"

עלי אל נבארי, תושב המקום אב לששה, מורה לגיאוגרפיה בלקיה לוקח אותי לביקור בנקודת המים הקרובה בדהניה. אנחנו חוצים את הדרך המובילה לאתר הארכאולוגי של תל ערד.

"האירוניה היא שאנחנו נמצאים ממש על קו פרשת המים: ממזרח המים זורמים לים המלח וממערב הם זורמים לים התיכון. ולנו אין מים."

השם דהניה הוא שם הכפר שבו חיו התושבים קודם בדרום רצועת עזה. תושביו הם בדואים ששיתפו פעולה עם צה"ל וההתנתקות ב-2005 העמידה אותם בסכנת חיים. המדינה החליטה לפנות אותם מהרצועה וכ-40 משפחות שוכנו באזור הזה. בהתחלה הם קיבלו מים מהצבא במיכלים שהוצבו על הגגות. לבסוף חיברו אותם לצינור. חשמל הם מקבלים מגנראטור צבאי גדול שנמצא במקום.

"הילדים שלהם לומדים יחד עם שלנו. רוב הבדואים בסביבה קיבלו אותם בסבר פנים יפות למרות הקושי" מספר לי עלי. "הם אנשים מסכנים, ניתקו אותם מהרצועה והם תקועים עכשיו כאן בתנאים מאד קשים, אבל להם לפחות יש מים. אנחנו כאן כבר 60 שנה ועוד לא זכינו."

מרכז הכפר דהניה: נקודת המילוי

מיכל מים שהציב הצבא עבור תושבי דהניה עם הכיתוב חיל תחזוקה

היחס לשכנים מדהניה לא פשוט. יש ערבים שרואים בהם בוגדים. עלי מעדיף לראות בהם קורבנות של המצב. גם מצבם של בני נבארי לא קל: חלק משרתים בצבא וחוזרים לכפרים בלתי מוכרים שאין בהם אפילו מים.  זה לא עוזר להם להרגיש חלק מהמדינה.

הכפר הלא מוכר תל ערד שוכן כ-12 ק"מ צפונית מערבית לערד סמוך לאתר הארכיאולוגי באותו שם. תושבי הכפר עקורי פנים. משפחת נברי אותה ביקרתי פונתה ב-1952 ממקומה צפון מערבית לעומר.

כ-2000 בדואים פונו אז לגדה המערבית. ירדן סירבה לקבלם וישראל אולצה לישב אותם מחדש ונתנה להם לשבת באזור השומם והמנותק הזה.

מיכל מים טיפוסי משקיף על הכפר: ממלאים פעם ביומיים

ב-1974 החלו לדחוק בהם לעבור ליישובי קבע שנבנו אז עבור הבדואים. חלק מהתושבים, במיוחד אלה שהתפרנסו מעבודה בבאר שבע נענה להצעות ועבר לעיירות חורה או כסיפה. רובם הצטערו על השינוי. עלי ואחיו הגדול גרו כמה שנים בירושלים, כדי לתת חינוך טוב לילדים וכדי לעבוד. בסופו של דבר חזרו לנגב. עלי חזר לתל ערד ואחיו לחורה. על אף התנאים הקשים, בכפרים הלא מוכרים נוצרו קהילות אורגניות המבוססות על קשרי משפחה ושמרנות מסורתית. הקהילות האלה הגנו טוב יותר על התושבים מפני בעיות חברתיות כמו פשע ואלימות. עודא אומר :

"כאן לפחות אפשר לשים לב מי יוצא ומי בא בעיירות אין אפשרות לשמור על הילדים מהשפעות רעות."

צעירים בתל ערד

תושבי תל ערד הגישו במשך השנים עשרות בקשות למנהלת הבדואים לחברם לתשתית המים. כל הבקשות נדחו גם לאחר שבגץ הורה למנהלת שלא להתנות חיבור למים בנכונות לעבור לישוב קבע. עובדה זו צורמת במיוחד כאשר רואים מסביב את השטחים החקלאים הפורחים ונוכחים בקלות היחסית שבה חוברו מפוני דהניה למים.

בנובמבר 2010 התערב משרד ראש הממשלה בהחלטת הולתנ"ע (ועדת התכנון) ודרש דיון חוזר בהחלטה העקרונית להכיר בתל ערד.

במקביל, מתכננת הממשלה את הקמתם של שני ישובים יהודים באזור. עיר בשם כסיף שתיועד ככל הנראה למגזר החרדי וישוב בשם חירן. גם בתוך הממשלה יש התנגדות להקמת  הישובים החדשים האלה שאינם משקפים למעשה את הצרכים התכנוניים בנגב, אלא רצון ליישב את האזור ביהודים על מנת למנוע רצף דמוגראפי ערבי בסמוך לקו הירוק באזור דרום הר חברון.

כך או כך, לכודים תושבי תל ערד בין אינטרסים פוליטיים ותכנוניים כאשר כל רצונם הוא להמשיך לחיות במקום שבו הניחה אותם המדינה ולזכות בשירותים המינימאליים שהם זכאים להם כאזרחים בישראל.

השבוע יתקיים בבועדת הכלכלה דיון בדרישתם של תושבי תל ערד ועתיר אום אלחירן. הדיון יתקיים ביוזמתו של חה"כ אחמד טיבי שביקר בכפר לפני כשבועיים והתרשם ממצבם הקשה של התושבים.