מאת: משה בלמס

"גבעות גורל" סרטו של ליאור קאופמן עוקב אחרי מוחמד אלטללקה ובני משפחתו בניסיונם להקים מחדש כפר על אדמות אבותיהם בטוייל אבו ג'רוול. הסרט נע בין האישי לפוליטי, כאשר גיבור הסרט עובר בהדרגה תהליך שבו מאבקו על עתיד ילדיו משנה את השקפתו הרוחנית. זאת, על רקע המציאות של אי ההכרה בזכויות של בדואים על קרקע וכפירה בזכותם לבחור את אורח חייהם.

"מי שיש לו דבר כזה ליד הבית לא רוצה לחזור ללקיה"

שבט אטללקה חי באזור גבעות גורל עד תחילת שנות ה-50. בתחילת שנות החמישים פונו בני השבט ללקיה במסגרת מדיניות הממשלה לרכז את הבדווים באזור הסייג. עד היום לא קיבל השבט קרקע חליפית כפי שהובטח לו. כתוצאה מכך חיים כמה מאות מבני השבט בפאתיה המערביים של לקיה על אדמות שאינן שלהם בשכונת פחונים צפופה, ללא תשתיות וללא מקורות תעסוקה.

הסרט עוקב אחרי מוחמד ומשפחתו בניסיונם להיאחז מחדש באדמה כאשר פעם אחרי פעם מגיעים הבולדוזרים של מנהל מקרקעי ישראל, שוטרים ואנשי הסיירת הירוקה הורסים את המבנים ואת האוהלים שבנו, עוקרים עצים ומשמידים יבולים.

בראיון לרינו צרור סיפר ליאור קאופמן כי הגיע לסיפור של מוחמד אלטללקה במקרה. הרעיון המקורי שלו היה לעשות סרט על איכר התלוי ביבולים שלו למחייתו. הוא הגיע לבדואים כי שמע שאצלם אפשר עוד למצוא חקלאים כאלה. כאשר התקרב לשבט אטללקה גילה כי הם אמנם רוצים מאד להיות חקלאים ולחיות מתוצרתם אבל המדינה אינה מאפשרת להם לבחור את אורח החיים שלהם.
ואמנם זה ליבו של המאבק שמנהל מוחמד. זה אינו מאבק על קרקע כמייצג רכוש ועצמה אלא מאבק על הזכות להגדיר בעצמו את אורח חייו ולהבטיח לילדיו עתיד טוב יותר. מוחמד ובני השבט שלו רוצים לחיות על האדמה ולהתפרנס ממנה, ומסרבים להשלים עם דחיקתם לתוך העירות שהקימה המדינה עבורם והפיכתם לפועלי יום עניים. הם מגלים שזה לגמרי לא פשוט.

התהליך שעובר מוחמד הוא תהליך של מודעות עצמית, רוחנית ופוליטית. בתחילה הוא מקל ראש במציאות החברתית והפוליטית שמציבה אותו אל מול הבולדוזרים. הוא מתעקש לבנות מחדש פעם אחר פעם את מה שנהרס וחושב שדי בעיקשותו כדי לנצח את המערכת. בהדרגה הוא מגלה כי הבניה מחדש, ההשתתפות בהפגנות ואפילו הדיונים בכנסת אינם מקרבים את הבעיה שלו לפתרון. לליבו מתגנב החשד שמי שיכול לפתור את הבעיה כלל אינו מעוניין בפתרון.

בינתיים, הופך מחיר ההצמדות לקרקע להיות בלתי נסבל. המעצרים התכופים של בני משפחה גורמים לסבל ולנזקים כספיים והמאבק המשפטי שהשבט העני צריך לממן הוא יקר. הבניה מחדש עולה כל פעם כסף וההריסה מסכלת את יכולתם להתפרנס מהאדמה. אביו הזקן לא עומד במתח ונפטר מהתקף לב שלושה ימים לאחר ביקור הבולדוזרים.

מוחמד מונע מאהבתו וממחויבותו למשפחה שלו חייב להביא הביתה כסף. הוא עובד מחוץ לכפר כפועל בנין בקרית גת או בתל אביב כדי לפרנס אותם. באחד מרגעי השיא של מודעותו העצמית, בזמן שהמצלמה מלוה אותו כשהוא גורר בלוקים באתר בניה כלשהו על רקע בתי מידות מודרניים בתל אביב, הוא מבין מדוע מונעת ממנו המדינה להגשים את חלומו ולהיות חקלאי על אדמתו:

"במקום לעבוד בחקלאות באדמה שלנו…נותנים לנו לעבוד ככה כל החיים כמו חמורים…שנהיה פועלים שלהם תמיד כל הזמן".

הוא מתבגר, נוכח בקוצר ידו ומבין שהכוחות הפועלים עליו גדולים בהרבה ממידותיו. היומרה הרציונאלית והמודרנית של מוחמד,  המאפיינת אותו בחלקים הראשונים של הסרט לפיה עבודתו בעולם היא שקובעת את גורלו, מתחלפת לקראת סופו בדבקות דתית ובשאיפה לאחדות איסלמית.
רגע לפני הייאוש או כמוצא נפשי אחרון מול הכישלון הוא מבקש נחמה בחיק האיסלם שמבטיח לו כי בדרכם הנסתרת של הגורל או האל תשתנה המציאות לטובתו.

הבימוי של קאופמן והעריכה של גבי שיחור משתפים את הצופה בדרמה הנפשית של הגיבור באמצעים מינוריים ובהרבה מאוד איפוק. אין כאן נאומים פוליטיים חוצבי להבות ואין התנגשויות רוויות יצרים. יש רק דימויים מדויקים, משפטים קצרים וחיבורים שלוכדים עולם שלם של תרבות ורגש, ומובילים את הצופה במסלול המפותל של הגורל, הפוליטיקה או האיוולת. תבחרו בעצמכם.
_______________________________________________________________________________

הקרנה מיוחדת בנוכחות הבמאי תתקיים במולתקא, רח' שלמה המלך 7, באר שבע, היום 11.1.2011 בשעה 20:00
דף הארוע בפייסבוק

פרומו הסרט: