מאת:משה בלמס
דרך עפר מובילה מהכביש הראשי אל תוך הכפר הלא מוכר תרבין שליד עומר. ערמות של זבל וגרוטאות מסביב. חצרות מוקפות גדרות פח וחלקי מתכת מקיפות את הבתים הנמוכים. ילד יחיד משחק יחף בכדור בין ערמות הזבל. מאחוריו נבנית במרץ שכונה חדשה של עומר. הניגוד בין הדלות של הכפר לבין העושר המוחצן של עומר פוצע את הלב.
ארבע פעמים העבירה מדינת ישראל את בני שבט התרבין ממקום למקום.
הפעם הראשונה היתה ב-1951מחסיף (דרומית לאופקים) לאזור אלבחירה סמוך לתל מלחתה.
הפעם השניה היתה ב-1952 לואדי נעם סמוך לרמת חובב.
משם הועברו פעם נוספת ב-1962 בסמוך לעומר (עימרה).
ליד עומר יושבים מחצית מהתרבין עד היום. המחצית השנייה פונתה ב-2005 לישוב חדש תרבין-אסנע דרומית לגבעות בר.
אני מבקר את אנואר תרבין בסככה שליד ביתו. אנואר מתעקש להישאר במקומו ליד עומר ואני מבקש להבין מדוע. מנהל מקרקעי ישראל פרסם לאחרונה סרטון הסברה בו הוא מציג את הכפר החדש תרבין א-סנע כהצלחה מסחררת וכמודל הנכון לישוב מחדש של הבדואים שחיים היום בישובים הבלתי מוכרים. בסרט נראים בתי הישוב החדש מהאוויר. קשה לשפוט מה באמת המצב שם.
"הדור שלי לא ראה כלום" אומר לי אנואר תרבין בן 51. "בן אדם צעיר מתחתן רוצה לבנות בית, לחיות להתקדם אבל לנו אסור. החיים שלי עברו בתוך הצריפים האלה."
מדוע אתה לא עובר לתרבין א-סנע ?
אי אפשר לעבור לתרבין א-סנע גם אם הייתי רוצה. המגרשים שם תפוסים. כבר היום יש כפר בלתי מוכר חדש מסביב לתרבין א-סנע. זה כפר בלתי מוכר של תושבים שהסכימו לעבור מכאן לשם אבל לא יכולים לקבל מגרש.
המגרשים בתרבין א-סנע כולם תפוסים כי המשפחות הראשונות שעברו לשם קיבלו מהמנהל כל מיני הבטחות סודיות או הבטחות בעל פה ולא מוכנות לתת לאף אחד מגרשים שהם שולטים בהם. המנהל מצידו אומר לאלה שעברו מאוחר לחכות ולא מציע שום פתרון. בינתיים האוכלוסייה גדלה. מאות אנשים גרים באותם תנאים בהם גרו כאן. זה מה שיצא מהסכמתם להתפנות.
זאת הסיבה שאתה נשאר ?
לא. אני רוצה להישאר כאן או לעבור לעומר. ב-1962 המדינה העבירה את השבט לכאן. ב-1974 המנהל נתן לשבט 800 דונם בשטח הזה. אני חי כאן כל חיי בתנאים האלה. מדוע אני צריך לעזוב ? כי פיני בדש (ראש מועצת עומר) רוצה ישוב של עשירים בלבד? ישוב של יהודים בלבד ?
מגיעים לי פיצויים ומגיע לי מגרש. אני רוצה את המגרש שלי כאן או בעומר. אני שייך לכאן.
מדוע עבר מחצית מהשבט לתרבין א-סנע אם אין שם פתרונות ?
יש הרבה סיבות. המדינה הפכה את החיים שלנו כאן לבלתי נסבלים.
מועצת עומר מתנכלת לכפר משנות ה-90 . הם בנו גדר בתוך הכפר ונתקו חלק מהבתים. הם חסמו את המעבר לעומר מהכיוון שלנו. אנחנו הרסנו את הגדר. בית המשפט קבע שעליהם לפתוח את המעבר אבל בפועל המעבר נשאר סגור. המשטרה עובדת עם עומר ולפעמים בניגוד להחלטות של בתי המשפט. עכשיו הם בונים שכונה חדשה לאנשי קבע על שטח שהיה חלק מהכפר.
במשך חדשים שלחו את המשטרה להציק לנו. הם שמו על הדרך לכפר ניידת וכל מכונית שנכנסה ויצאה עוכבה חצי שעה בבוקר וחצי שעה בערב. בדקו מסמכים עשו חיפושים באוטו. סתם כדי להציק.
לאנשים נמאס.
חוץ מזה פיתו את האנשים בכל מיני פיתויים ובכל מיני הבטחות שחלקן קוימו וחלקן לא. כל ההסכמים שנעשו עם אנשים היו סודיים ואסור היה להם לספר לאחרים. לחלק נתנו יותר ולחלק פחות. זה יצר מצב של קנאה, חשדנות וחוסר אמון בין התושבים וגרם לסכסוכים פנימיים.
אלה שגרים בתרבין א-סנע לא חיים בקהילה למרות שהם בני משפחה. כולם מסוכסכים. הרוב מצטערים שהסכימו לעבור. הנקמה שלהם במדינה היא בזה שהם לא מאפשרים לאחרים לקבל מגרשים.
מדוע הסכימו תושבים לחתום על הסכמים כאלה?
זאת הייתה טעות. המדינה ניצלה את החולשות של הקהילה. אנשים פה היו עניים מאד ולא מאורגנים, אפשר לפתות אותם בקלות. המדינה זיהתה כמה אנשים שאפשר להשתמש בהם ונתנה להם טובות הנאה כדי שישכנעו אנשים אחרים. הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית ומנהל מקרקעי ישראל מינו אותם לנציגי הכפר מבלי שאף אחד בחר בהם.
האדם שעמד בראש הקבוצה הזאת קיבל 300 דונם לחקלאות ואדם נוסף שסייע לו קיבל כ-40 דונם לחקלאות, והטבות נוספות שאף אחד לא יודע בדיוק, תמורת הסכמתם לעזור למדינה להוביל את המהלך. מכוון שכל ההסכמים סודיים וחלק מההבטחות ניתנו בע"פ אף אחד לא יודע מה מגיע לו וכל אחד חושב שהוא מקבל מעט מדי.
אתה מאמין שתקבל מגרש בעומר?
אני מתכוון להלחם על זכויותיי ולספר לכל מי שמוכן לשמוע מה באמת המצב. עומר בונה שכונה חדשה של כמאה בתים לאנשי קבע על שטח שהיה חלק מהכפר. העמותה שארגנה את הבניה התנתה את האכלוס בכך שלא יהיו פה בדואים. בקרוב יגמרו לבנות ונראה מה יהיה. תראה באיזו מהירות בונים כאן. רק לבדואים אין אף פעם מקום ואין אף פעם תוכניות. התוכנית היחידה היא תוכנית של הפחדה, הפרד ומשול והשחתה.
אנחנו עושים סיור בשכונה החדשה של עומר ועוצרים מול כמה וילות מפוארות בתוך הישוב. "אתה יודע…" אומר לי אנואר מהורהר "בן אדם לא ימות מרעב כשיש לידו לחם".
ביקור בתרבין/עמרה « נא להכיר: מקום בדרום
דצמ 05, 2010 @ 22:25:53
דצמ 06, 2010 @ 12:09:06
זה נס שאחרי כל ההתעללות השיטתית של ממשלות ישראל בפזורה הבדואית הם לא פנו עדיין למאבק מזויין.
כל המטרה של ההתעללות הזאת, של הבירוקרטיה, של הסיירת "הירוקה" שעוסקת יום יום בהטרדה ונזק לרכוש, זה לנסות לגרום לפזורה הבדואית לפעול בדרך אלימה ובכך לקעקע בצורה סופית את לגיטימיות המאבק הבדואי לזכויות שוות ולזכות להיות שונים.
דצמ 06, 2010 @ 13:07:23
נראה שאתה צודק. המדינה ציפתה שהבדואים ימשיכו לגור באוהלים לנצח ולא עשתה שום תוכניות מתאימות שישתפו אותם בתכנון המגורים והסביבה שבה הם חיים. במקום זה מחכים שהמציאות תתאים לכלים שהמדינה משקיעה בהם: שב"כ, צבא ובולדוזרים.
דצמ 06, 2010 @ 13:11:27
ההפך.
אחד החוקים של הדואר למשל זה שאם אדם רוצה תיבת דואר, חייבת להיות לו כתובת קבע. אם היו משנים את החוק ולכל משפחה בדואית, שרוצה לשמר את המסורת ולנדוד בין מגורי חורף ומגורי קיץ הייתה תיבת דואר אז גם הם היו מקבלים את עול השלטון וגם המדינה הייתה מקבלת את תרבותם כשונים.
דצמ 06, 2010 @ 14:52:40
המדיניות של הממשלה אכן מלאה סתירות. להרבה מאוד בדואים אין כתובת כי משרד הפנים לא מכיר בישובים שהם גרים בהם. איך אדם אמור להתנהל במדינה מודרנית בלי כתובת ? ומין העבר השני איך המדינה אמורה לדאוג לחינוך, בריאות או אכיפה כשאין נתונים על האוכלוסיה שבשליטתה. זה מצב מאד לא תקין.