צילום: אורי זקהם

באפריל 2010 השתתפה עו"ד ראויה אבורביעה במושב התשיעי של הפורום הקבוע לעמים ילידים של האו"ם. הפורום מתכנס פעמיים בשנה מאז 2002 כדי לדון בנושאים כלכליים ותרבותיים המעסיקים עמים ילידים ברחבי העולם. תפקידו הוא לייעץ למועצה הכלכלית חברתית של האומות המאוחדות מתוך הכרות עם הצרכים ועם המציאות הפוליטית והכלכלית שבה נתונים עמים ילידים שונים.

ביוני 2006 אימץ האו"ם את "ההכרזה על זכויות העמים הילידים" ברוב גדול.

עו"ד ראויה אבורביעה כנציגת הפורום לשיויון ודו קיום בנגב, הפצירה בפורום הקבוע, להמליץ בפני מועצת זכויות האדם של האו"ם לקבוע, כי על ישראל להכיר בכפרים הבלתי מוכרים ולחדול מדחיקת הבדואים מהקרקע באמצעות פעולות היעור שמבצעת הקק"ל.

בהצהרתה בפני הפורום הדגישה עו"ד אבורביעה את התגברות מדיניות ההרס ואת השימוש בקק"ל כזרוע ממשלתית למחצה לדחיקת הבדואים. מדיניות זו סותרת את חובתה של המדינה על פי ההכרזה שהיא חתומה עליה, לשתף את האוכלוסיה הילידית ולקבל את הסכמתה לשמושים חדשים הנעשים בקרקע שבשימוש הילידים.
עוד ציינה אבורביעה כי אחת המשמעויות הקשות של אי הכרה בכפרים הבדואים היא שלילת הזכות לקחת חלק בבחירות לרשות המקומית ומשום כך שלילה של הזכות הדמוקרטית ליצוג.

התמונה העולה מדבריה היא משום כך קשה מאד. כאשר במקביל מתקיימים מספר תהליכים המאיצים את הפגיעה בבדואים:

א. עיכוב בהחלטות בתי המשפט בתביעות קרקע התלויות ועומדות עשרות שנים.
ב. הפרטה של שלילת הזכות ללהשתמש בקרקע ע"י הפעלת הקק"ל כזרוע סמי-ממשלתית המיערת את השטחים שבשימוש הבדואים.
ג. שלילת היצוג הדמוקרטי ברשויות המקומיות הנובעת מאי הכרה בנוכחותם של אזרחים בדואים בתחום השיפוט של מועצות מקומיות יהודיות בנגב.
ד. הריסת בתים מוגברת והגברת התאום בין מנהל מקרקעי ישראל, המשטרה ומשרד הפנים.

לישראל יש כידוע דרכים מגוונות להתחמק מביצוע של החלטות האו"ם כשהן אינן לרוחה, אף על פי כן, התעלמותה של ישראל ממחויבויותיה לאזרחיה מחייבת להמשיך וללחוץ בכל הדרכים הלגיטימיות, על מנת שתחדל להתעלם מנכוחותם של הבדואים ומצרכיהם הכלכליים והתרבותיים.

הטקסט המלא של ההצהרה בפני הפורום הקבוע לעניני ילידים:

תודה לך כבוד היו"ר על ההזדמנות לדבר.
שמי ראויה אבורביעה. לכבוד הוא לי לדבר מטעם הפורום לשוויון אזרחי ולדו קיום בנגב, ארגון עממי ללא כוונת רווח, ולשתף בדעותנו, על יישום הצהרת האו"ם בדבר זכויות עמים ילידיים של מדינת ישראל ביחס לערבים הבדואים.

הבדואים הערבים בנגב (אזור המדבר הדרומי של ישראל) מהווים קבוצה ילידית. הם היו באופן מסורתי עם של נוודים למחצה והתקיימו על חקלאות יבשה ועל גידול צאן.
לעומת זאת, בעקבות הקמתה של מדינת ישראל בשנת 1948, כאשר המדבר הפך חלק משטח המדינה, הבדואים נעקרו מרוב אדמותיהם.
עד היום, מדינת ישראל ממשיכה להפר את זכויות הילידים של הבדואים.

כיום ישנם כ- 190,000 בדואים- ערבים החיים בנגב. מחצית אוכלוסייה זו מתגוררת בשמונה עיירות כושלות שתוכננו ע"י הממשלה בעוד המחצית השנייה חיה בעשרות כפרים שאינם מוכרים על ידי הממשל.
כפרים אלה אינם מופיעים על מפות ישראל או במסמכי תכנון ממשלתיים. אין אפילו שלטי דרך המצביעים על קיומם. אלה הם בדרך כלל כפרים של 60-600 משפחות, המתגוררים באוהלים ובבקתות.
אף שהם אזרחים, אין להם גישה לשירותים הבסיסיים ביותר כמו מים זורמים, חשמל, כבישים או אפילו חינוך נאות, בריאות ושירותי רווחה.

יתר על כן, הם חיים תחת איום מתמיד של הריסת בתים (שכן אין זה חוקי לבנות מבני קבע בכפרים האלה), הרס היבול ועקירה נוספת ממקום מושבם.

בשנת 2009, 254 בתים נהרסו. בחודש פברואר השנה, המצב נעשה אפילו יותר קשה, כאשר משרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל והמחוז הדרומי של משטרת ישראל שלבו כוחות ע"מ לשלש את קצב הריסות הבתים בכפרים הבלתי מוכרים.  לכן, השנה צפויים 700 בתים להיהרס.

ממשלת ישראל ממשיכה לסרב להכיר בכפרים ואין התקדמות בתביעות רבות לבעלות על קרקע שהוגשו לפני יותר משלושה עשורים. יותר מ -3,600 תביעות משפטיות הוגשו על ידי הבדואים כדי לתבוע בחזרה את אדמותיהם, אולם, עד כה, מעט מאד תביעות אלה הגיעו לסיום. אף אחד מהסעיפים 3 ו- 32 של ההכרזה בדבר זכויותיהם של אוכלוסיות ילידיות, אשר הינם מוקד הפגישה הזאת, לא מכובדים כיום על ידי מדינת ישראל.

עם כל הכבוד לסעיף 3: הזכות להגדרה עצמית, בדואים המתגוררים בתחומי מועצות אזוריות יהודיות חיים בדרך כלל בכפרים הלא מוכרים ואינם זכאים להצביע בבחירות לרשויות המקומיות. וכך, אלפי בדואים אינם מיוצגים על ידי רשות מקומית ואינם יכולים להשתתף בבחירות המקומיות.

הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) אשר נהנית בישראל מסמכויות ממשלתיות למחצה כחלק ממינהל מקרקעי ישראל (ממ"י) ממשיכה לפעול בניגוד ישיר לסעיף 32 אשר קובע את החובה להתייעץ ולשתף פעולה עם הילידים על מנת לקבל את הסכמתם החופשית והמודעת לכל פרויקט המשפיע על אדמתם.

בשנת 2003, הציגה קק"ל את היוזמה שלה "תוכנית הנגב" כדי להחיות את האזור המדברי הדרומי של ישראל, להגדיל את האוכלוסייה היהודית, ואני מצטטת, "לשפר את תנאי החיים עבור כל תושביו."
בהתאם לתוכנית זו קק"ל נטעה עשרות אלפי עצים בנגב וכן פארקים רבים שנוצרו ללא הסכמה וללא שיתוף פעולה של הבעלים המקוריים של הקרקע הנדונה. כתוצאה מכך, תושבים רבים של הכפרים הבלתי מוכרים נדחקים אל מחוץ לאדמה והיא אינה יכולה לשמש אותם עוד למטרות מרעה או חקלאות.

נעשה ברור יותר ויותר כי ממשלת ישראל מסמיכה את הקק"ל לפעול במימון עקיף ובאופן שרירותי להפקעת עוד קרקעות מן הבדואים.

אנו מפצירים בפורום הקבוע להמליץ בפני מועצת זכויות האדם :

א. כי יש לאפשר לבדואים להישאר בכפריהם וכי יש להכיר בכפרים אלה.
ב. כי יש להפסיק את פעילות הקק"ל בשטח עד לאחר קביעת הבעלות על הקרקע בבתי המשפט.

United Nations Permanent Forum on Indigenous Issues Ninth Session New York, 19 to 30 April 2010Presented by Attorney Rawia Aburabia on behalf of the Negev Coexistence Forum for Civil Equality

Thank you Mr Chairman for the opportunity to speak.My name is Rawia Aburabia. It is an honour to speak on behalf of the Negev Coexistence Forum for Civil Equality, a grassroots non-profit organisation, and share our views on the implementation of the UN Declaration on the Rights of Indigenous People in the State of Israel with respect to the Arab-Bedouins.

The Bedouin-Arabs of the Negev (the southern desert region of Israel) are an indigenous people. They were traditionally a semi-nomadic people and subsisted on dry farming and small cattle or even better ship and goats. Following the establishment for the State of Israel in 1948, however, when the desert became part of its territory, the Bedouin were displaced from most of their lands.

To this day, the State of Israel continues to violate the indigenous rights of the Bedouins. Today there are approximately 190,000 Bedouin-Arabs living in the Negev. half of this population lives in eight failing, government-planned towns while the other half live in dozens of villages that are not recognised by the government.

These villages do not appear on Israeli maps or government planning documents. There are no road signs even indicating their existence.
These are typically villages of 60 to 600 families, living in tents and shacks. Whilst they are citizens, they do not have access to the most basic services such as running water, electricity, roads or even proper education, health and welfare services.

Further, they live under the constant threat of home demolition (as it is illegal to build permanent structures in these villages), crop destruction and further displacement. In 2009, 254 homes were destroyed. In February this year, the situation become even more dire, however, with the Ministry of Interior, the Israel Lands Administration and the southern district of the Israel Police jointly resolving to triple the rate of house demolitions in unrecognised villages.

Thus, this year an expected 700 homes will be destroyed. The Israeli government continues to refuse to recognise these villages and many land claims that were filed more than three decades ago are not progressed. Over 3,600 legal claims have been submitted by the Bedouin to claim back their land, however, to date, very few of these claims have reached a conclusion.

Neither Article 3 nor Article 32 of the Declaration on the Rights of Indigenous Peoples which are the focus of this session, are currently respected by the State of Israel.With respect to Article 3, the right to self-determination, Bedouins who live in the areas of Jewish regional councils usually live in unrecognised villages and are not eligible to vote in municipal elections. Thus, thousands are not represented by a  municipal authority and cannot participate in local elections.

The Jewish National Fund (JNF) which has been granted quasi-government powers in Israel as part of the Israel Land Administration (ILA) also continue to act in direct contravention of Article 32 which sets out the obligation to consult and cooperate with indigenous people in order to obtain their free and inform consent prior to the approval of any project affecting their land.

In 2003, the JNF introduced its ‘Blueprint Negev’ initiative to revitalize Israel’s southern desert region, increase the Jewish population and, I quote, ‘improve living conditions for all its inhabitants.’ Pursuant to this initiative the JNF has planted tens of thousands of trees in the Negev and a created numerous parks with neither the consent nor cooperation of the indigenous owners of the land in question.  As a result, residents of many unrecognised villages have been forced off the land and can no longer use it for grazing or agricultural purposes.

It has become increasingly clear that the Israeli government sanctions JNF-funded activities to indirectly and arbitrarily confiscate yet more land from the Bedouins.

We urge the Permanent Forum to recommend to the Human Rights Council that:

i) The Bedouin must be allowed to remain in their villages and these villages must be recognized

ii) The activities of the Jewish National Fund be put on hold until the ownership claims are determined by the court.