לפני מספר שבועות פגשנו את ד"ר עווד אבו פריח לשיחה על האני מאמין שלו, שאיפותיו האישיות ושאיפותיו עבור הבדואים בנגב.
ד"ר אבו פריח כימאי במקצועו מכהן כראש החוג לביוטכנולוגיה במכללת ספיר ומלמד סטודנטים יהודים וערבים נושאים שהם בחוד החנית של המדע והטכנלוגיה. בנוסף לתפקידיו המחייבים במכללת ספיר ולפעילותו החברתית בנושאי חינוך בחברה הבדואית הוא משמש גם כדובר הועד המקומי של אל עראקיב.

על רקע ההריסות באל עראקיב, התמונות הקשות של עקירת העצים, החרדה היומיומית של התושבים, הוא נשמע דווקא אופטימי. לדעתו תושבי אל עראקיב ימשיכו לעמוד על זכויותיהם אך גם ימשיכו להאמין בחיים בישראל לצד יהודים. הקשר לאדמה ולמסורת הבדואים הוא קשר שאינו ניתן להתרה אבל החברה הבדואית אימצה גם ערכים אחרים. הצעירים רוצים ללמוד, להתקדם ולהשתלב בכלכלה ובחברה מודרניים ויחד עם זאת לשמור על תרבותם ולהמנע ממהפכות. כיבוד המסורת הבדואית והכרה במקומם התרבותי והפיזי של הבדואים הוא הכרחי על מנת שישראל תוכל להשתמש במשאב האנושי של אזרחיה הערבים הבדואים.

לא יתכן שפערים כמו שקיימים היום בין החברה הבדואית לשאר האוכלוסיה ימשיכו להתקיים. בני אדם רוצים להתקדם ולהשתחרר עד כמה שאפשר מעסוק בצרכים האלמנטרים כמו דיור ומזון כדי להגשים את עצמם ולמצות את יכולותיהם. בני אדם מוכרחים לשאוף למשהו, בניאדם מוכרחים לחלום, אבל המדינה מרסקת שוב ושוב את חלומותיהם במקום להנות מהאנרגיה שלהם ומהעושר והגיוון התרבותי שהם מביאים לחברה הישראלית.

Advertisements