קמפיין מתוזמן לעקירת הכפרים "הבלתי-מוכרים"
למה טוענים ש"הנגב הלך?" למה להפחיד את דעת הקהל? ולמה עכשיו? כי הבדואים התחילו להפגין בתל אביב? כי מתנהלים סוף-סוף בבתי המשפט דיונים מאתגרים בנוגע לזכויות הבדואים בקרקע? כי רוצים להרתיע שופטים כדי שלא יפסקו חלילה לבדואי בעלות על אדמתו?
▪  ▪  ▪

לאחרונה מישהו דוחף להכרעה אלימה בסכסוך בין הבדואים בנגב לבין המדינה. נשמעים קולות של "עליהום" רבתי נגד הבדואים. צצות עמותות מתנחלים הפועלות נגדנו, כ"רגבים", והפרקליטות יוצאת נגד אקדמאים "שמשתפים פעולה עם הבדואים". מבצבץ קמפיין מתוזמן לעקירת הכפרים "הבלתי-מוכרים". משמיצינו לא מסתפקים הפעם במתקפה נגד ה"פלישה לשטחי הלאום" – המתקפה יוצאת חוצץ גם נגד רשויות המדינה: נטען, כי זו "חילקה קרקע בנדיבות ואפשרה לבדואים לעשות ככל העולה על רוחם".

איפה הבדואים בשיח הזה? לא מפתיע לגלות שהם לא שם. השיח מתנהל בין המדינה לבין עצמה. היינו שקופים כשתכננו את עתיד כפרינו; כשהפכו את בתינו ואדמותינו ואת המרחב שבו חיינו מאות שנים לשדה תעופה, ליישוב ליהודים בלבד או ליער; כשלא ספרו אותנו בבחירות למועצות האזוריות; כשהחליטו "לקדם" אותנו ו"ליישב" אותנו ביישובי "קבע". הם תכננו "והקימו" לנו ישוב במידתם ולפי ראות עיניהם. ציפו שנבוא כעדר בערבו של יום ונתכנס בשקט במכלאות. עכשיו הם כועסים שלא כל העדר התכנס, ולעדר עוד יש דרישות. פתאום יש לבדואים דעות, פתאום צצו "פלישות", אפילו בתי אבן. והכל נתפש כמפתיע: כאילו הבדואים לא היו פה קודם, וכאילו אין להם זכויות. והכל באווירת דחיפות. מגינים על המולדת! מה פתאום הם מתחתנים ועושים ילדים? מה פתאום הקימו להם כפרים? מה פתאום הם נצמדים לקרקע אבותיהם? הכול מתעורר מחדש ודורש טיפול דחוף. "הלך הנגב והלכה המדינה". ולאן הלכה? – לאזרחיה הבדואים!

ומה לא השתנה? אנחנו עדיין לא ממש אזרחים. אנחנו שקופים וחסרי כבוד. מקללים אותנו חופשי, מבקשים לגרש אותנו, לעקור, לצמצם ילודה ולבטל קצבאות. מנשלים אותנו מכל זכות לקרקע שבה אנו מתגוררים – והכל בריש גלי. לא בושה ולא דמוקרטיה. אנחנו מתים מצמא, ובצד השני של הכביש הממטרות מפזרות את טיפות המים האחרונות של הכינרת על שטח הבצל של המושב. 37% מתושבי רהט מובטלים, וזה לא מטריד איש. שנים רבות שלט בנו ממשל צבאי. המושל הלך, הממשל נשאר והסגנון נשמר. הרסו בתים, הוסיפו תקנים למשטרה ולפרקליטות, רכשו בולדוזרים, הקימו ועדות, בטלו הקצאות ושכחו תקציבים… חיינו כל הזמן – ללא מים, ללא חשמל, ללא בריאות… חיינו ונמשיך לחיות…

אם אתם רוצים לפתור את "הבעיה" – בואו נדבר כבני אדם שווים. יש לעצור את תוכניות העקירה שמתגבשות, ולגלות קצת שפיות לפני הטעות הגדולה שלא יהיה ניתן לתקנה. בעקירה כבר התנסינו הרבה פעמים. אנחנו אזרחים ישראלים ופליטים ישראלים. אולי כדאי לנסות משהו שונה? אולי לא עוד בכוח? כדאי להתחיל לבדוק את עצמנו, מול גל ההפחדה כי בקרוב מאתיים אלף אזרחים בדואים "ייתפסו" חמש מאות אלף דונם. אולי! למה זה מפחיד אתכם? הרי הציבור היהודי מנצל שניים-עשר וחצי מיליון דונם, וזה לא מפחיד איש! הבדואים חיים על כ-2% משטח הנגב, אף שהם כ-28% מתושביו!

למה טוענים ש"הנגב הלך?" למה להפחיד את דעת הקהל? ולמה עכשיו? כי הבדואים התחילו להפגין בתל אביב? כי מתנהלים סוף-סוף בבתי המשפט דיונים מאתגרים בנוגע לזכויות הבדואים בקרקע? כי רוצים להרתיע שופטים כדי שלא יפסקו חלילה לבדואי בעלות על אדמתו?

נשמח להיפגש ולתכנן יחד את עתידנו. למשל, כפרים עם חקלאות בדואית מסורתית, המשלבים בין מורשת ומודרניות… למשל כפרי תיירות… מושב או שניים, קיבוץ או שניים לבדואים. למה שלא נחיה בכבוד, ללא אבטלה ופחד… שנתחיל לייצר יותר ולשלם יותר מיסים?

אנחנו חלשים. סליחה, מוחלשים. מי שמנהל את המערכה מולנו הוא המדינה, והיא חזקה מאוד. מה נעשה? נתארגן ונטכס עצה. לעת עתה, כאזרחים, נסתפק בהעברת מסר לממשלה: אל תדחפו את הקהילה השלווה ושומרת החוק הזו לפינות אפלות. לא תצמח מכך תועלת, אלא להפך! ומסר שני, לאזרחים היהודים שלא נסחפו בגל הגזעני: חברים, איפה אתם כשצריכים אותכם?

הכותב הינו ד"ר לכימיה, מרצה וראש מגמה במכללת ספיר, תושב רהט, רכז פורום החינוך הערבי בנגב, דובר הוועדה העממית באלעראקיב.

פורסם באתר מחלקה ראשונה